רב"ט מור נדיבי (19) מקטמון, ממשיכה את דרכו של בן דודה, סמ"ר משה (מושיקו) דוינו ז"ל, שנהרג בצוק איתן – כיום היא משרתת באותה פלוגה בהנדסה קרבית, שבה שירת דוינו ז"ל. נדיבי מספרת כי גדלה בבית משפחת דוינו לאחר שאימה נפטרה מסרטן כשהיתה בת 6. "עברתי לגור אצל דודתי, אחות של אימה, רוחמה דוינו וארבעת ילדיה", היא מספרת. אביה, שהיה איש חולה בעצמו, לא היה מסוגל לטפל בה וכשהיתה בת 14 הוא הלך לעולמו ממחלת מלב מתמשכת.
מור נדיבי ומשה דוינו ז"ל כשהיו ילדים (צילום: אוסף משפחתי)
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- לכל החדשות בירושלים
"לדודה שלי רוחמה, אמא של מושיקו, יש 4 ילדים שהם כמו אחים שלי. גדלתי איתם, מאז שאני בת 6, זה הבית שלי בעצם. מושיקו היה כמו אחי הגדול. הוא גדול ממני ב-5 שנים. מה שאפיין אותו, זה תמיד כשהייתי צריכה אותו, הוא היה שם, אם זה היה כשילדים הציקו לי בבית הספר הוא רצה לבוא עם החברים שלו ולהראות להם שאף אחד לא יפגע בי. אם הייתי חוזרת מאוחר הביתה הוא היה מאוד דואג ושואל איפה היית ומה עשיתי. הוא היה מאוד דאגן באופן כללי, לכל המשפחה".
רוחמה דוינו עם בנה סמ"ר מושיקו דוינו ז"ל (צילום: אביבה דוינו)
סמ"ר משה דוינו ז"ל נהרג במבצע צוק איתן ביום 28.7.14 מטיל נגד טנקים שנורה לעבר דחפור ה-D9 שבו נהג, בן 21 במותו.נדיבי מתארת את הרגע הנורא מכל שבו הודיעו למשפחה כי מושיקו נהרג. ספרת "כל המשפחה לקחה את זה מאוד קשה, החיים שלנו השתנו, אבל מה שמאוד מאפיין את המשפחה שלי זה שאנחנו מאוד חמים, יש לנו המון שמחת חיים, כל אחד קרוב לשני, ושמרנו אחד על השני. גם ידענו שמושיקו מביט עלינו מלמעלה וזה מה שהוא היה רוצה לראות. לא נתנו לזה להפיל אותנו עד הסוף. אנחנו קמים בבוקר, צוחקים, נוסעים לטיולים משפחתיים, ואנחנו תמיד זוכרים אותו ומנסים להביא לעולם את כל הטוב שהיה בו ואת כל הדברים הטובים".
התמודדת עם כל כך הרבה אבל בחייך הקצרים. מאיפה הכוחות?
"אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ומה שהכי חשוב בחיים האלה זה לשמור על חיוך. אני הולכת עם זה ביומיום וזה מאוד עוזר לי. אני בנאדם מאוד שמח, והחברים שלי יכולים להעיד על כך. זאת מי שאני וככה נולדתי".
סמ"ר משה דוינו ז"ל (צילום: אוסף משפחתי)
מהי המשמעות של יום הזיכרון עבור המשפחה שלך?
"זה יום שעם ישראל מזדהה עם הכאב שאנחנו סוחבים ביומיום. אנחנו זוכרים את מושיקו כל יום. לא צריך יום מיוחד, בשביל להזכיר לנו מי הוא היה. זה לא עושה את זה יותר עצוב או משנה את ההרגשה. כל מי שזה קרה לו יבין אותי, שזה הולך איתך ביומיום".
רב"ט מור נדיבי (צילום: דובר צה"ל)
מה יכול להקל על הכאב ועל הגעגועים?
"צריך לקום ולחייך כל בוקר. להיזכר שמושיקו במקום טוב, שהוא רואה את כולם ושהוא גאה בנו. בדיוק לפני שהוא נהרג הוא כתב לאמא שלו ברכה שמאוד מסמלת עבורה מה היא צריכה לעשות, כמו צוואה שבה הוא כתב שתמיד תמשיך לחייך, לתת מעצמה, ולדאוג לכולם. היא רואה את זה כאילו היא צריכה כל בוקר לקום ולעשות את מה שכתוב שם".
רוצים להישאר מעודכנים?
סמ"ר משה דוינו ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
משפחה יקרה, אבדן גדול. ילד שכולו חיוך….מחזקת אתכם. דלית
מילואימניק
ראיתי אותו יום לפני שנהרג. בריכוז כלים ליד מעבר קרני. ביישן וצנוע. הצענו לו ולחבר שלו קפה. הצטרף ואמר תודה. לא אשכח את הפנים שלו. יהי זכרו ברוך