הטור של חיים ברעם: ירושלמים טובים

כיוון שאני מתקשה לצעוד בימים אלה, לא נותר לי אלא להתבונן באהבה באלפי המפגינים נגד גירוש הפליטים בכל מקום בארץ וגם בעירנו. התמונות מכיכר ציון המלאה עד אפס מקום ממש מרחיבות את הלב. הכיכר היתה תמיד מקוללת בעיניי, זרועה באלפי פשיסטים מהסוג הגרוע ביותר שבאו לשמוע מסיתים ומדיחים, שהרתיחו את דמו של האספסוף רק כדי לשכתב את ההיסטוריה בעתיד. ההמונים לא התביישו לסלק מבימת הנואמים על המרפסת הגבוהה את טובי אנשי הליכוד, בכללם דוד לוי. תלמידים מובהקים של מסורת ההפגנות העממיות בירושלים הפיקו מיד לקח חשוב מהתבזותו של שר החוץ לשעבר. אם הם מסוגלים לסלק את לוי, שהיה פופולארי במרכז הליכוד, מה יעלה בגורלם של דן מרידור ומיקי איתן? הם אכן נזרקו מכל המדרגות, רק משום שהיו ליברלים יחסית ואוהבי אדם באשר הוא. אשר לחברם בני בגין, בנו של המנהיג ההיסטורי של תנועת החרות, גם הוא סולק אך קרטע איכשהו בחזרה בעזרת בנימין נתניהו, שבגין בז לו בכל מה שנותר מלבו.

• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים
• הזירה  של אתר "כל העיר"

כך בעצם תם שלב חשוב בתולדות הליכוד, שהפכה ממפלגה שמרנית עם יומרות ליברליות ולאומניות למקור כוחו של הפשיזם הישראלי. הסניף הירושלמי של הליכוד היה תמיד מחולק בין ליברלים (בגין, רובי ריבלין) לבין שמרנים קיצוניים כמו יהושע מצא. עתה חבר לקיצונים גם ראש העיר ניר ברקת, שעשוי לדעתי להתעשת בתנאים ידועים ולחזור למרכז (אל תטעו, מדובר במרכז של הימין!). אנשי הליכוד בעיר נוטים גם לעמדות ידידותיות לדתיים ולרבים מהם יש זיקה אמיתית למסורת. מהפך ליברלי בסניף איננו סביר, ולכן גם החלק החילוני בקרב אנשי הליכוד יתמסמס ואולי אף יגיע למפלגתו הלאומנית של יאיר לפיד. היכן מפלגת העבודה בעיר? שאלה מעניינת. היו ימים שהסניף שברחוב יפו 62 היה מרכזי מאוד בחיים הפוליטיים והחברתיים של העיר. גם כיום פועלים במפלגה אנשים חיוביים, אבל הם דחקו את עצמם לשוליים אפילו מבחינה גיאוגרפית. תושבי העיר מן השורה בקושי מכירים את הסניף ואת מנהיגיו. זה מבשר על מחיקתו מהמפה בעתיד הקרוב מאוד. גם מי שעזב את הסניף הזה בטריקת דלת כמוני, מצטער על ההתפתחות הזו שאיננה מבשרת טובות אפילו מנקודת ראות דמוגרפית. העיר שנשלטה שנים רבות על ידי תנועת העבודה הופקרה לגמרי לשלטון נצחי של הימין והחרדים. התופעה הזו מסבירה את ההגירה המשמעותית של צעירים חילונים מהעיר. אנחנו יכולים לקוות שהתופעה הזו לא תימשך, אבל בדרך כלל מי שעוזב את העיר איננו חוזר אליה.

האם ניתן לארגן את צעירי העיר לכוח חברתי-פוליטי רציני, שלפחות ישמור על חלקת אלוהים הקטנה של הציבור החילוני וישמור על המוסדות שהקמנו כאן, החל בסינמטק וכלה בסממנים החשובים של תרבות חילונית הקיימת עדיין בעיר? זה תלוי אך ורק ברצונם הנחוש של כמה מאות בני העיר שיהיו מוכנים להגן עליה ולטפח אותה. בינתיים יש לשמור על המשלטים הקיימים. ההצלחה הרבה של ההתגייסות הציבורית למען קולנוע סמדר היא מעודדת מאוד, ויש ללמוד ממנה. הסינמטק מהווה פיצוי מסוים על אובדן המאחז החילוני האחרון בצפון העיר, קולנוע אדיסון ההיסטורי. לדעתי אין לחילונים כוח פוליטי ואנרגיה חברתית כדי לבנות מחדש מוסדות תרבות צפונה מרחוב יפו. לכן יש לרכז את מלוא הכוח כדי לשמור על מה שניתן. קשה לדעת אם נצליח למשוך ציבור לאומי צעיר כדי להגן על הנכסים של הרוב החילוני (עדיין!) בעיר. התהום הפעורה בינינו היא גדולה מדי. בעבר היו גם מגרשי הכדורגל בימק"א ובקטמון חלק מנכסי הציבור החילוני כאן. כפי שחששתי מאז הקמתו, אצטדיון טדי אינו ממלא את התפקיד הזה. הוא מרוחק ממרכז העיר ולא מקיים כמעט משחקים בשבתות. כיבושו מחדש של מרכז העיר יצריך גיוס מסיבי של משאבי הציבור החילוני. כדי להקים לפחות שלושה בתי קולנוע במשולש הרחובות יפו-בן יהודה-המלך ג'ורג' אנחנו זקוקים ליזמים מוכשרים ולעידוד עצום מהעיתונות המקומית. לדעתי, היא מסוגלת למלא היטב את התפקיד הזה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מרכז העיר (צילום: ארנון בוסאני)

אינני מטיף למאבק בחרדים, אלא לבנייה חילונית. אין צורך להקים בתי קולנוע במקום אדיסון או מיטשל, אבל עלינו לנכס לעצמנו את מרכז העיר וגם את דרומה, כולל המושבה הגרמנית, בקעה, קטמון הישנה והקטמונים. נחיה, וניתן לחיות. זוהי הנוסחה היחידה לחיים משותפים בעיר, וגם דרך לעצור את הגירת הצעירים לאזור השפלה או לחוץ לארץ. המאבק שלנו נגד "איחוד" העיר נדון לצערי כישלון. בעצם, כבר נכשלנו ויש להסיק מכך את המסקנות. לא נוכל לשבת על הגדר ולחכות שמישהו אחר יעשה את המלאכה בעבורנו. אין בנמצא ישות ניטראלית כזו שתשב לה אי שם מעלינו ותעשה סדר בממלכת ירושלים. המצב הדמוגרפי מחייב אותנו למסקנות פוליטיות לא קלות, אבל בכל זאת ניתנות ליישום. הבסיס לכל ניתוח בנושא עתיד העיר חייב להיות מציאותי. בלי התושבים הערבים היא תהיה בסיסם של הלאומנים והגזענים, שימיט חרפה עלינו בכל העולם; שיתוף פעולה עימם על בסיס של "קח ותן" יוכל לשנות לגמרי את צביונה של ירושלים. השמאל הליברלי כאן לא יצליח לחלק את העיר? אם כך נשנה את אופייה מן הקצה אל הקצה.

המסקנה מכל אלה: נשפר את איכות החיים בעיר עד שנהפוך מושא לקנאה; נילחם למען זכויותינו בעיר מבלי להפוך את השנאה לחרדים לדגל במאבק הזה; נכרות ברית עם התושבים הערבים במגמה להפוך אותם לאזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין. כל זה כרוך בשיפור מסיבי של השירותים העירוניים, בשיפור נגישות זקנים וחולים למטפלים הסוציאליים, בגיוס בני נוער למבצעי ניקיון וצביעה בעיר. ירושלים יכולה להתנער מהתדמית של עיר קדושה אבל מלוכלכת, ולחתור להילה של עיר שנעים לחיות בה. עד כה, לא העליתי כאן אפילו רעיון אחד שהוא בבחינת חלומות באספמיא. אם נרצה, יהיה כאן יותר טוב; אם נרצה מאוד החיים כאן יהיו נפלאים.

בינתיים יש לעשות כמה צעדים ראשונים שיאפשרו לנו להגשים את חלומותינו. הצעד המידי הוא חיפוש שותפים ערבים בהקמת רשימה משותפת למועצת העיר ואולי גם כדי למצוא מועמד קביל עלינו לראשות העירייה. המשימה הזאת היא עצומה: אנחנו לא מחפשים משת"פים אלא פעילים ערבים גאים על בסיס של שוויון מוחלט בין שני העמים. אם אין כאלה כרגע נחפש אותם עד שנמצא. בינתיים נכתף את רעיון השלום והשוויון בגאווה ובאופטימיות.