סיפור לשבת: סודו של מנש

ברחוב שטראוס בעיר עוברים אוטובוסים רבים, ולכן הוא איבד הרבה מתחושת הביתיות השכונתית שאפיינה אותו בעבר. תושבים חילונים פוקדים את קופת החולים הממוקמת בשוליו, בהם ותיקים רבים הרואים עדיין בעיני רוחם את הרחוב של פעם. בקופת החולים החילונים הם בכל זאת במיעוט, ונטמעים בשלווה יחסית בחרדים ובערבים. מחוץ לבניין הולכים לאיטם אנשי הפנקס האדום מפעם, מהם עובדים לשעבר במוסדות ההסתדרות שהיו פזורים בעיר. בדיוק מול בנין ההסתדרות פועל עדיין בית קפה חרדי קטן, שמוכר קפה גרוע ועוגות מעולות. ביום שישי בבוקר מוכרים שם עוגות הביתה, ודומה שהעסקים הם ממש מצוינים. מנש סרוסי, שעדיין לא נכנע לצו האופנה השכונתית, מתהלך ברחוב בראש גלוי. הוא נולד בשכונה, וגם שכניו החרדים רואים בו איש מקומי, כמעט לגיטימי.

• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים
• תרבות בירושלים – לכל הכתבות

מנש עבר שנים רבות במועצת פועלי ירושלים, היה שוער וגם פקיד מודיעין מיומן. בשבתות הסתובב במשחקי הפועל בקטמון כבעל הבית, על אף שלא היה לו שום תפקיד רשמי. הוא גם צעק וגער, ורק מעטים ידעו שלא היה לו שום עניין בכדורגל. הוא הצביע בעד מפלגת העבודה אבל תמיד קיווה שמנהיגיה יהיו בעצם ליכודניקים עם בסיס חברתי בהסתדרות העובדים. מנש לא היה אידיאולוג גדול, אבל ראשי מועצת הפועלים שכנעו אותו בחשיבות הספורט לשימור הדרך והדגלים של תנועת העבודה. במועצת הפועלים הוא הרוויח את לחמו ובהדרגה הבין שאסור לו לספר לזרים על אהבתו הגדולה למנחם בגין. יו"ר הליכוד תמיד דיבר בשם כל עם ישראל, וזה קסם מאוד למנש. כאשר ראשי תנועת העבודה, גם בעידן "המערך", נאמו באסיפות פומביות בבתי קולנוע בעיר מנש תגבר את הסדרנים ותמיד השתדל להרגיע את הרוחות. לעתים הוא נקלע לתגרות ידיים די קשות אבל איכשהו גם מרוסנות. הוא לא זנח את הצד שלו נגד הבית"רים שאותם הכיר ממגרשי הכדורגל אבל גם לא נסחף.

הוא חי בשלום עם אשתו תקווה, ובנם היחיד עומר גר בקיבוץ בצפון הארץ. עומר לא אהב לבקר בעיר, והוריו נסעו אליו רק פעם בשנה. כך נולד סוג של ניכור מנומס, שסייע למשפחה לחוש שאולי יבוא היום והיחסים יהיו לבביים יותר. לעומר היתה חברה בקיבוץ סמוך, אבל הוריו טרם ראו אותה. תקווה גילתה יותר סקרנות לעומת מנש שהחצין אדישות כמעט עוינת. עומר לא הבין וגם לא התעניין בהוויית חייו של אביו. הוא הגיע לקיבוץ שלו כפליט, וירושלים גרמה לו סיוטים. התחלופה העצומה ממש בסביבת ביתו הילכה עליו אימים, בית ספרו החילוני ברחוב הטורים נסגר, תלמידיו התפזרו לכל עבר ולעומר לא נותרו חברים בעיר. מנש נשא עימו מורשת שלמה מחגיגות האחד במאי, וכאשר עצם את עיניו לרגע בדירתו הצנועה ראה בעיני רוחו דגל אדום ענק שבמרכזו ממוקמת תמונה מטושטשת, לוטה בערפל. לבסוף הבין שדווקא מנחם בגין חדר איכשהו לביתו בעזרת דגל המעמד, שמנהיג הליכוד תיעב כל ימיו. החיים אינם פשוטים, הסיק מנש מהחיזיון שפקד את ביתו. בבית הספר היסודי שינן עם חבריו את יהודה הלוי ("לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב") ועכשיו חזרו אליו הדברים בהקשר שונה לגמרי. עומר שלו נראה ממש בתוך עורו בקיבוץ הרחוק. תקווה ציינה את העובדה הזאת עד לעייפה, ולמנש נמאס. הוא נכנס ל"חדר העבודה" שבו לא עבד מעולם, וחשב על שחקני הפועל שלו, שהיו מוכשרים במיוחד אבל עצלנים מובהקים. העובדה שהוא מהרהר על כדורגל הציתה אצלו סימני אזהרה. בגין עורר אצלו איזו ריגשה, אבל בית"ר היתה ישות זרה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

רחוב שטראוס (צילום: Ranbar)

מנש נרדם ובחלומו הגיע לישיבה חגיגית של מליאת מועצת הפועלים מתחילת שנות החמישים. נאומים חוצבי להבות על תנועת העבודה ועל איכותו הייחודית של "הפועל העברי" הושמעו מפי פקידים ועסקנים שלא ידעו עבודה פיזית מימיהם. את מנש זה לא הרגיז. חוש ההומור שלו לא היה מפותח במיוחד, והוא קלט שזהו פשוט טקס, כמו תפילה בבית הכנסת, ושצריך לספוג את האווירה גם מבלי להתעמק במילים. הוא נעץ עיניים קצת חמדניות בעסקנית צעירה שלבושה היה חריג לעומת הנשים האחרות, שייצגו בהופעתן ובסגנונן את "ארגון אמהות עובדות" של פעם. הוא הזדקף לקראת שלושת ההמנונים, "התקווה", "תחזקנה" וה"אינטרנציונל". המלים לא אמרו לו הרבה, אבל השירה החגיגית בציבור הזכירה לו את ימי הזוהר שלו. כשהתעורר הרגיש שטעם מוזר וחמצמץ הציף את פיו. הוא לא ממש הצטער ש"ימי הזוהר" כבר חלפו. מנש לא ידע להגדיר זאת אפילו לעצמו, אבל בכל זאת הבין שאלה היו ימי שיעבוד, ולא ימי זוהר. הגמלאי של ההסתדרות הבין שלא הרבה ישתנה עד שימות ויקבר באדמת גבעת שאול. הוא היה חילוני בלי אידיאולוגיה ומסורתי בלי אלוהים. רק אשתו תקווה נשארה לצידו, ספק רעיה אהובה, ספק שק אגרוף.

היא נהגה להתגאות בו, כשעמד בשער בית מועצת פועלי ירושלים, תמיד מגולח, מקולח ומבושם. עתה חיו שניהם מהפנסיה הקטנה שלו, ומנש לא הסכים שאשתו תלך לעבוד בחוץ. תקווה הבינה לרוחו, אבל שניהם התקשו להסתדר עם המצוקה הכלכלית בבית. כאשר מנש הלך להסתדרות לממש זכויות אמיתיות או מדומות הוא התקבל באדיבות ובחום ואפילו הצליח להוון איזו קופה נעלמת שעמדה לרשותו שנים רבות אבל איש לא טרח להזכיר לו את עצם קיומה. הוא הצליח לשבת זמן מה במזנון הכמו-מנדטורי של המועצה, פגש את שמואל הדר ותיק העובדים שם, ושניהם העלו באוב את שמותיהם של עובדים שאינם עוד. רבים פרשו, מצאו עבודה אחרת או ישבו בשלווה בבתיהם, כמו מנש עצמו. אחרים נפטרו, ומנש הצטער על כמה מהם, ובעיקר על כך שלא ידע דבר ולא הלך להלוויות. המרחק מביתו לבניין המועצה שבו הוצגו מודעות אבל רבות במשך השנים, היה אפסי, כמה דקות הליכה, אבל מנש לא ראה אותן מעודו. "קרוב לעין רחוק מהלב", אמר לו הדר, בן שיחו השנון. מנש למד ממנו שהוא כבר לא הולך לכדורגל. פלוגת הסדרן של הפועל התפרקה מזה זמן רב, ואצטדיון טדי לא דיבר אליו. כאשר נפרדו השניים מנש היה קרוב לדמעות, ואילו חברו סירב להבין את הסיבה להתרגשות הגדולה. מנש חשב להזמין את הדר לכוס קפה בביתו אבל עד מהרה נמלך בדעתו. הוא התרגל לבדידות שלהם וכל ביקור מזמין רוח פרצים לדירה, שתקווה שוקדת כל כך על טיפוחה.