אחרי שפתחו את פרויקט העיר העתיקה בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים עם סעודה חלבית ב"קפה הרובע", השבוע שבים יהונתן ועמית ופונים לעבר הרובע היהודי. הפעם מטרתם היא לבחון את שלל דוכני המזון המהירים שפועלים בו, ועוד קודם לכן הם פותחים בסיבוב רגלי קטן באזור שער יפו.
עמית: אמנם שער ציון נחשב לשער הכניסה הרשמי לרובע, אבל מבחינתנו כל ביקור בעיר העתיקה מתחיל בשער יפו.
יהונתן: זו לא רק הנוחות הלוגיסטית, כלומר החניונים הסמוכים של ממילא, אלא זו בעיקר העובדה שהרחבה הזו היא סוג של מיקרוקוסמוס לעיר העתיקה כולה. שטח לא גדול, מרהיב ביופיו, שמקבץ אליו אנשים מכל העולמות ומכל הדתות.
עמית: הכנסת האורחים היא מיידית – ליד שער יפו תמיד יהיה לפחות מוכר אחד של בייגלה, כדורי קציצות פלאפל ענקיות ומאפים מתוקים.
יהונתן: ועוד משהו שאינו מובן מאליו – יש כאן שירותים ציבוריים נגישים, נעימים ומוחזקים היטב. לא עניין של מה בכך. בהרבה מובנים זה המקום הכי בינלאומי העיר העתיקה – המקום שבו ארבעת הרובעים נפגשים, פחות או יותר. שומעים כאן המון שפות ורואים פרצופים מכל העולם.
עמית: חלפני כספים, נקודות מידע לתיירים וכמה בתי קפה ומסעדות הופכים את הרחבה הזו למעין "חנות נוחות". כאן הכי נכון והגיוני להתחיל ביקור בעיר העתיקה. לקנות בקבוק מים או כוס מיץ טרייה, ואולי אפילו להצטייד בבקבוק ערק משובח.
יהונתן: למה דווקא ערק?
עמית: בסמטה הראשונה שיוצאת מהרחבה לכיוון הרובע הנוצרי נמצאת חנות היין של אנדראה קרקר. שם, חוץ מלא מעט יינות, אפשר למצוא מבחר מטורף של ערק מכל רחבי המזרח התיכון – רמאללה, בית לחם, ישראל וגם ירדן ולבנון. תחנת חובה לחובבי הז'אנר האניסי ולכל מי שרוצה להצטייד לקראת הקיץ במשקה הכי נכון למזג האוויר כאן, וזה שהולך הכי טוב עם האוכל המקומי.
יהונתן: אני לא שותה ערק על בטן ריקה, אז אולי באמת נלך כבר לאכול משהו? לא רחוק מכאן פעלה במשך עשרות שנים אחת המסעדות הכי אקזוטיות של העיר העתיקה, שאליה שמעתי אינספור סיפורים מאבי – מסעדת "קוסטה", שהתמחתה ביונים ממולאות. המקום הזה כבר לא איתנו למרבה הצער, אז כנראה שנמשיך בתוכנית המקורית שלנו, ונרד אל הרובע.
המסלול כבר מוכר – למטה ברחוב דוד, ימינה ברחוב היהודים, ובין רגע אחד המולת השוק וחיי המסחר של גבול הרובע המוסלמי מתחלפת בקולות שירה בעברית של קבוצות תלמידים וחיילים. בשעת צהריים של יום שמשי, הכיכר של בית הכנסת החורבה עמוסה במאות אנשים מכל הגילאים והלאומים. רבים מהתיירים נמצאים בעיצומה של ארוחת הצהריים שלהם, מה שמאפשר ליהונתן ולעמית סיבוב התרשמות לפני שיבחרו מה לאוכל.
עמית: כשאני רואה תיירים יושבים פה ואוכלים פיצה, המבורגר או בייגל אני באופן אישי מתבאס עד עמקי נשמתי. אני חושב שאוכל הוא חלק בלתי נפרד מחוויה של מקום ועצוב לי לדעת שיש תיירים שיגיעו לירושלים ליממה, אולי אפילו פחות, ומה שיזכרו מטעם העיר שלנו זה פיצה, בייגל או פלאפל גנרי.
יהונתן: זה דינו של אזור סופר תיירותי. וכנראה שכמו שאף איטלקי שמכבד את עצמו לא יאכל פיצה או גלידה למרגלות המדרגות הספרדיות ברומא, כך גם הפלאפל בדוכני הרובע לא פונה לקהל המקומי. ובדיוק כמו בדוגמה האיטלקית אני משוכנע שעבור מי שלא ערים לדקויות הז'אנר הפלאפל שיקבלו כאן לא יותר גרוע ממרק הבצל שתקבל, נניח, בביסטרו הכי תיירותי בפריז.
עמית: כנראה שאתה צודק. זו גם הסיבה שהאזור הזה לא באמת קיים על מפת האוכל העירונית. אני מכיר הרבה ירושלמים שבאים לעיר העתיקה לאכול, ולא מכיר אף אחד שעושה את זה ברובע.
יהונתן: כאזור אולטרה תיירותי התחרות כאן עזה. תופעת המשדלים העומדים בפתח בתי העסק לא קיימת כאן, תודה לאל, אבל שלטים באנגלית, תפריטים עם תמונות, שלל הצעות ל"דילים" ושאר דברים שאנחנו מכירים ממקומות אחרים בעולם – כולם קיימים כאן.
בניסיון להחליט מה לאכול פוצחים יהונתן ועמית בסיבוב רגלי מקיף שמסתיים במסקנות לא מעודדות במיוחד.
יהונתן: כל הרחוב שמוביל מכיכר החורבה לכיוון המדרגות לכותל הפך להיות סוג של פוד-קורט.
עמית: וכמו ברוב מתחמי המזון המהיר שאנחנו מכירים מהקניונים, האוכל נראה ברובו עייף. עייף ולא מזמין. עצובות במיוחד הן הפיצות בשניים מן המקומות, שנראות כאילו הוכנו בבוקר במקרה הטוב.
יהונתן: מדהים איך שום דבר לא מנסה לחרוג מעל הסטנדרט המהיר והיחסית בינוני שהתקבע כאן. את הניסיון היחיד, מקום בשם "150 שף בורגר", יצא לנו לבדוק לפני כמה שנים. היה לא רע, אבל הפנטזיה של בעל הבית שם להצליח להביא ירושלמים לאכול אצלו לא ממש התגשמה והמקום נסגר.
עמית: עכשיו מי שמחפש כאן המבורגר יימצא את מבוקשו בדמות סניף של רשת בורגרס בר, שהיא סוג של גאווה מקומית.
יהונתן: את היכולות שלה אנחנו מכירים ומוקירים אז הפעם נדלג עליה. ובכל זאת, למרות שלא יותר מדי ממה שאנחנו רואים מסביב מעורר תיאבון, מה אוכלים?
בשל חוסר יכולת להגיע להחלטה פה אחד מחליטים יהונתן ועמית להתפצל. יהונתן פונה לעבר מסעדת שווארמה-פלאפל-פלאנצ'ה בשם "חצר ברובע", ששוכנת למרגלות בית הקפה שבו אכלו השניים בשבוע שעבר. עמית לעומת זאת, כנראה בהשפעת התיירים האנגלו-סכסיים שמסביב, פונה ל"הולי בייגל". כעבור דקות הם נפגשים שוב בכיכר, חמושים כל אחד במנה משלו.
יהונתן: השווארמה של "חצר ברובע" מכוונת באופן מובהק לקהל שאינו מקומי. אין סלטים מוכנים ומתובלים אלא רק ערימות של ירקות חתוכים, יש בצל מטוגן, שהוא לא תוספת מקובלת לשווארמה במחוזותינו, יש חסה לא קשורה, חומוס טחינה וסוג אחד בלבד של חריף, משהו בין סלט טורקי לסלסה.
עמית: הפיתה עצמה נראית טובה מאוד דווקא.
יהונתן: אוי ואבוי אם בעיר העתיקה לא יצליחו להביא פיתות טובות. השווארמה עצמה היא שווארמת פרגית, או לאור היובש היחסי אולי אפילו חזה עוף. התיבול מאוד מאוד עדין, מה שכנראה קשור לפנייה לקהל בינלאומי.
עמית: מה שמת לך שם בפנים?
יהונתן: טחינה למעלה ולמטה, קצת חריף, כרוב לבן, חמוצים וכמובן טונות של עמבה. סך הכל פיתה סבירה בטעמה. אכלנו רבות וטובות ממנה לאורך השנים אך היא לחלוטין עוברת.
עמית: קצת חסר טעם, עדין מדי. מניח שזה קשור לרצון לפנות לתיירים. והמחיר?
יהונתן: 28 שקל לשווארמה בפיתה. לא אגיד זול אבל ביחס לאזור בטח שלא יקר. מסביב ראיתי עשרות דוברי אנגלית וצרפתית מפרקים בשמחה צלחות ענק של שווארמה או שניצל, אז משהו בהחלט עושים פה נכון. מה אתה דגת?
עמית: בייגל בינוני, בינוני אפילו יותר מהשווארמה שלך.
יהונתן: וואלה? קצת מפתיע לאור הייחוס. בכל זאת, "הולי בייגל" זה מקום שהוא כבר די מוסד בירושלים ויש לו כמה סניפים גם מחוץ לגבולות העיר.
עמית: נכון, דווקא לאור זאת אני מופתע לרעה. יחידת הבסיס, שהיא הבייגל שלשמו התכנסנו, בצקית ותפלה ומרגישה כמו לחמנייה עגולה עם חור יותר מאשר כמו בייגל קלאסי אמיתי. בפנים הלכתי על שילוב קלאסי של סלט ביצים, סלמון מעושן, עגבנייה ובצל.
יהונתן: זה משהו שכאילו לא יכול להיות רע שילוב המרכיבים הזה. חבל רק שהוא לא מתחבר למשהו טוב באמת.
עמית: זה קורה בעיקר כי שני המילויים והירקות קרים מאוד. הסלמון המעושן מאיכות תעשייתית פשוטה והחלק הכי מוצלח הוא סלט הביצים עצמו, שמתובל כמו שצריך ומרגיש ביתי באופן יחסי.
יהונתן: בקיצור, בדו קרב הזה השווארמה מנצחת.
על מנת לסיים בטעם מתוק מחליטים המבקרים לקנח בגלידה. הם פונים לעבר הסניף המקומי של גלידריית "זיסלק", שהחלה את דרכה בתחילת העשור כבשורה בתחום הגלידות הכשרות למהדרין. בתוך החנות תילי תלים של גלידות צבעוניות, פרוזן יוגורט וקינוחים על בסיס ואפלים בהכנה במקום. עמית בוחר בכוס ובה טעמי קפה לאטה וקרם ברולה, ואילו יהונתן בוחר בגביע ובו טעמי וופל מייפל ושוקולד בלגי.
יהונתן: מבחינת הנראות של המקום זה אולי העסק הכי אסתטי ומזמין שבו נתקלנו היום.
עמית: הגלידות הסופר-מקושטות פחות עושות לי את זה, מתנצל. מי שחי שנה באיטליה והתרגל לג'לטו קלאסית אני מעדיף גלידות טבעיות ומינוריות עם קצת פחות תוספות ומייצבים למיניהם.
יהונתן: המחירים פה מטורפים. על שתי מנות גלידה לא גדולות מדי נפרדנו מ־45 שקל! זה אומר שמחיר כל מנת הוא כמעט כמחיר שווארמה או בייגל.
עמית: גלידת הקפה חלשה בטעמה. כמו נס קפה של ילדים, לא גלידת קפה רצינית. הקרם ברולה דווקא נחמד מאוד, לא מתוק מדי, ועם פצפוצים קריספיים ונעימים של סוכר שבהחלט מייצרים משהו שמזכיר קרם ברולה.
יהונתן: בתוך גלידת המייפל שלי יש שברי וופל, ויחד עם הוופל של הגלידה נוצרת חוויה ממש נחמדה. כמו גביע בתוך גביע. השוקולד נחמד. אז איך אנחנו יוצאים מהרובע?
עמית: בתחושות מעורבות. ברור מה תנאי הפתיחה וברור שהם אינם עומדים להשתנות. אפשר לאכול כאן אם צריך וזה יהיה בסדר – את החוויות הקולינריות האמיתיות חפשו בחלקים אחרים של העיר העתיקה.
יהונתן: ובתקופה שבה המטבח הישראלי זוכה להכרה והצלחה מרשימות מאוד בעולם, הגיע הזמן שברובע היהודי יהיה ייצוג אמיתי לאוכל ישראלי מודרני ולמטבח שמחבר מקום, היסטוריה, מתכוני משפחות וטעמי עדות.
עמית: יש בעיר בעתיקה ובשכונות שמסביב מספיק אנשים שבקיאים ברזי המטבח הירושלמי, ואין סיבה שרבבות התיירים שמגיעים לכאן לא יזכו ליהנות מכך.
הולי בייגל, תפארת ישראל 5, 02-6280081. כשר.
חצר ברובע, תפארת ישראל 2, 02-6272590. כשר.
זיסלק, תפארת ישראל 17, 02-6282813. כשר.
חשבון
הולי בייגל
בייגל סלמון וסלט ביצים – 28 שקל
מים מינרלים – 6 שקל
חצר ברובע
שווארמה בפיתה – 28 שקל
זיסלק
2 X גלידה קטנה – 45 שקל
סך הכל: 107 שקל
עמרי המלך
זוג ליצנים מראים לנו בייגלה של רשת מזון מהיר וגלידות בשקל שעולות עשרות שקלים עבור תיירים במקום להמקד באותנטיות של העיר העתיקה ברבעים הנוספים. בדיחה של כתבה ויש לומר את האמת – כתבה שמתטרתה פרסום מטעם הרשות לפיתוח ירושלים. אתם לועגים לנו ?