בשבוע שעבר רותם, אשתי, ילדה בשעה טובה בת, אחות לאיתי בן ה-4. זאת אחרי 9 חודשים מלאים, בהם היא נשאה ברחמה את העוברית, הנסיכה שלנו, לה כל כך ציפינו.
באופן טבעי העיניים נשואות כולן לאישה בחודשים אלו, וטוב שכך! בכל זאת היא נושאת בכל הנטל. בינינו, אנחנו הגברים שם כדי לתמוך, לעזור ולסייע בכל מה שאפשר.
רבות נכתב על חוויותיה של האישה במהלך ההריון והלידה, ודווקא הייתי רוצה לשתף אתכן ואתכם במחשבותיו של הגבר, האבא. ברגשות וברחשי הלב שחלפו בתוכי במהלך התקופה המסעירה והמרגשת הזו.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- הטור החדש של איציק תורג'מן: נבחרי הציבור בירושלים
כאב טרי, גם אם זו בפעם השנייה, הציפייה והמתח לא עזבו אותי לרגע. מהצד אני רואה את הבטן של אשתי גדלה – כל יום תהיתי איך מרגיש העובר שלנו שם בפנים, ודואג – מה עובר על אמא שלו. עברנו את שלב גילוי מין העובר, הבדיקות התקופתיות, אבל שלב החודש התשיעי, הו החודש התשיעי, זו המשוכה האחרונה והמתישה.
מדובר בחודש שבו כל יום הייתי בכוננות הקפצה למרוץ, בלי שאף אחד יגיד לנו מתי שעת ההזנקה. "את מרגישה שהיום זה היום?", כך שאלתי את אשתי בכל יום שנכנסתי הביתה.
ואז באמת הגיע היום הגדול. אשתי האמיצה והגיבורה יולדת, ואני עומד בחדר הלידה, קרוב-קרוב אליה, אוחז חזק בכף ידה, לא מרפה, תומך, המתח בשיאו, ואצלי בראש – חגיגה של מחשבות שרצות מרתון בקצב מטורף – האם אני עושה את זה נכון? האם מותר לי לשבת? מה עוד צריך לעשות?
רוצים להישאר מעודכנים?
תאמינו או לא, בסופו של דבר מצאתי את עצמי לוחץ יחד איתה, ממש לוחץ פיזית, בדיוק כמו אשתי, רק בלי העובר בבטן. תחושת הביחד הזו, הרצון שלא ניתן להסביר אותו במילים, שהכל יעבור בשלום, ובאותה מידה לראות כבר את התינוק בחוץ, חי, נושם, בוכה – ריחף מעל כל הסיטואציה הכי מרגשת שיש בחיים האלה.
חברות וחברים, לשאת את העובר פיזית תשעה חודשים זה חד משמעי יותר קשה – אנחנו הגברים לעולם לא נדע זאת. יחד עם זאת, גם אנחנו האבות משתתפים בחוויה, שכוללת בין היתר את משימות ההכנה, הקניות, הליווי לבדיקות ועוד. האימהות הגיבורות – שאפו, כמה כוח סבל ואומץ אדיר נדרש לעבור את המשימה המרגשת והלא פשוטה הזו, ועל כך מגיע כל הכבוד לכל היולדות.
מאור, רותם ואיציק תורג'מן (צילום: עצמי)
ואם כבר כנות. אני מרגיש שעכשיו המשימה מתעצמת – תשומת הלב מתפצלת לשני ילדים. קשה, אבל סופר כיף – אחד צוחק, השנייה בוכה, אחד רוקד, השנייה ישנה. רגע, ומתי אנחנו ההורים ישנים?
אחרי שחשבתי שעם ילד אחד כל העולם מונח לפני, פתאום אני מגלה שהעולם מתרחב, ויש עוד סוגים וצורות שונות של אהבה.
היום, אין מאושר ממני. מלאכית חדשה הצטרפה למשפחה, ואני אומר לכם – זו אהבה ממבט ראשון. בסוף, מה זה ילדים? זו אהבה שלא ניתן יהיה להסביר גם בעוד אלף טורים.
נתראה בשבוע הבא,
איציק תורג'מן,
בן 30, ירושלמי כל חיי,
נשוי לרותם, אבא לאיתי בן ה-4 ולמאור בת השבוע,
מתגורר בשכונת גילה,
בנו של מ"מ וסגן ראש העיר מאיר תורג'מן.
תגובות