עכשיו, אחרי שהפכנו להיות הורים, יש מן צורך נוסטלגי תמידי כזה להיזכר בתקופת הילדות שלנו, להשוות, לספר, להחיות את אותם רגעים נטולי דאגה, בהם אנחנו היינו אלו שרק נהנים, ואחרים וידאו שנסיים את היום בחיים.
יש גיל כזה שגם הילדים מתעניינים פתאום בנוסטלגיה הזאת ומנסים לדלות מידע ולברר, למי בעצם כיף יותר.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- בית אבי חי: כל האירועים
כל תוכנית טלוויזיה אהובה מייד מופנית כשאלה: "גם לכם זה היה?" חלק מהדמויות משותפות, וחלק נשמעות להם כמו בדיחה. "פומיקי? ברבאבא? נו, אמא באמת?" ולספר להם שפעם היה לנו רק ערוץ אחד, והוא שידר שחור לבן זאת בכלל כבר בדיחת השנה. חשוב להם לוודא שלהם יש הכל טוב יותר, גדול יותר, מרשים יותר, ואילו אנחנו "הזקנים" בטח השתעממנו כילדים.
נסו להסביר לילדים שלכם על לצאת לשחק בשכונה. ספרו להם על קלאס, חבל וגומי. לאסוף גוגואים וקלפים, ולהשיג סט ברזל של חמש אבנים. לרוץ הלוך ושוב עם דג מלוח, ולשחק חיי שרה עם כדור עד שכאבו הידיים. ובחורף להתכנס כולם סביב פאזל, דומינו, לגו או משחק הזיכרון. ולמשוכללים ביננו עם הזמן, גם עברנו לטאקי. כל המשחקים היו פשוטים, מובנים ויכלו לספק לנו שעות של הנאה.
משום מה היום הכל עבר למסכים. החל ממשחקי מחשב וטלוויזיה, טאבלטים וטלפונים חכמים. ילדים בטוחים שהפנים של החבר, הוא בסך הכל מטען למסך שמגיע איתו. הם יושבים אחד ליד השני, ומשחקים יחד, כל אחד במסך שלו, אבל… באותו משחק.
ואם כבר הצלחתם לנתק אותם מהמסך, ועברתם למשחק הרכבה לא תמיד תצליחו להתמודד איתו. משחקים 2017, לא נועדו להורים.
לא בדיחה, תכף תראו איך כולכם מזדהים איתי, לדוגמא: יקום ההורה שהצליח להקליק מקליקונים. כן, אותו משחק שאמור לספק שעות של הנאה, הרכבה ודימיון, מספק לכל הורה מצוי בעיקר שעות של תסכול, המצאות וניסיון התחמקות תוך העצמת הילד "אתה יודע הכי טוב, בוא תראה לי איך אתה בונה".
ואני אומרת לכם, השקיעו בנוסטלגיה, או לפחות בערוץ יוטיוב, שמספק סרטוני הדרכה על המשחקים החדשים להורים. זה יעזור לכולנו להישאר מרשימים ולא לזכות מהר כל כך בתואר המפוקפק…. זקנים. או כמו שאמרו סטטיק ובן-אל בשירם החדש "הכל לטובה".
כן, אני מכירה אותם! אז למי בדיוק קראתם זקנה?
תגובות