המדור של דשה: יובל לוגסי – נאבקת לניפוץ אידיאל היופי

נראה כי לעידן הרשתות החברתיות יש השפעה גדולה על הדור הצעיר. הגולשים לומדים מהו מודל היופי המקובל, כיצד צריך להיראות ומה צריך לעשות כדי לזכות בלייקים – אשר מהווים כיום תחלופה לחיבה ואהדה. יובל לוגסי, אושיית רשת עם אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, מוחא על מודל היופי הקיים ועל הדרך של הצעירים לצבירת עוקבים ברשת.

ספרי לי על עצמך.

"אני בת 20, גרה בהתנחלות ביישוב קריית נטפים שבשומרון (יש שאומרים שאני בחורה כובשת;), בעלת דעות ימניות (כותבת על זה גם פוסטים). אנחנו שבעה אחים, טפו, טפו, חמסה, חמסה, חמסה בן פורת יוסף וכו'. סיימתי שירות לאומי וכיום אני עובדת עד שאתחיל ללמוד באוניברסיטה. אם יש למישהו הצעת עבודה שתתאים לשעות הלימודים וכלול בה אוכל (חוץ מלהגיש אותו לאחרים) אשמח לשמוע".

יובל לוגסי (צילום: עצמי)

המוטו שלך הוא "חוסר שלמות הוא יופי". למה?

"זה חלק ממשפט של מרילין מונרו ואני מאוד מאמינה בו. כולם תמיד שואפים לשלמות, אבל לא מבינים כמה יופי יש בפשטות. חשוב לי להעביר את המסר שלאוו דווקא אם בחורה תהיה רזה ודקיקה או תצטלם בביקיני ותעלה לרשתות החברתיות תמונות חושפניות זה מה שיעיד על כמה היא יפה, זו לא הדרך לגרום לאנשים לאהוב אותך. יש דרך להיות 'נאהבת' בלי למכור את הגוף בשביל לייקים, אפשר גם אחרת (לי לדוגמה אין תמונה אחת בביקיני באף רשת חברתית, ובכל זאת יש לי כמה אלפי עוקבים). הכל הפך להיות פרוץ, חשוף ופרובוקטיבי מידי. מפריע לי שלייקים הם מדד ליופי או תחליף למחמאה, ושבגדים הם בגדר המלצה".

"נכון, יש שיגידו שאני סתם פרימיטיבית ומדברת ככה כי אני דתייה", מדגישה לוגסי, "אבל אין שום קשר בין הדת והאמונה שלי לדעה שלי. מאמינה שיש גם חילוניים שמסכימים איתי. חשוב לי שדברים לא יצאו מהקשרם, יש לי מלא חברים חילוניים ואני אוהבת אותם מאוד. יש לי חברות שהולכות עם שמלות הורסות, שהייתי רוצה ללבוש, אבל אני לא יכולה כי עם חצאית מתחת השמלה תיהרס. מפריע לי החלק הקיצוני של הלבוש המינימלי ויש גבול למה שהולך היום ברשת. הרדיפה אחרי עוקבים ולייקים עד כדי וויתור על עקרונות, זה עצוב בעיני".

• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים

כתבת – "יש לי ח' ו ע' (החצי התימני תפס חזק כנראה) ככה שזה בערך הדבר היחיד שמונע ממני להעלות סרטונים מצחיקים, אולי יום יבוא ויהיה לי אומץ". מצד אחד את מדברת על המוטו "חוסר שלמות הוא יופי", מצד שני נראה שעדיין יש דברים שקשה לך לקבל בעצמך. איך זה מסתדר?

"אני לא מתביישת ב'מבטא' שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני כן חושבת שצריך אומץ בשביל לחשוף את עצמי פתאום מול כולם, כי אני פשוט מאמינה שלא יתייחסו בכלל לסרטון עצמו אלא לדיבור שלי. אם היית שואלת אותי לפני 10 שנים, כשהייתי בכיתה ד', הייתי עונה לך אחרת. הייתי ביישנית, כזו שלא מדברת בכיתה אף פעם. לפעמים אני עדיין חוששת מהתגובות שאקבל מאנשים אחרי שאפתח את הפה ואסגיר את הצד התימני שלי. גם זה לא שאני כולי כהה שאפשר לראות את זה מגיע, אני לגמרי לא נראית אחת שתפתח את הפה ותח'תח'ת פתאום. רק התלתלים יוכלו להעיד על איזשהו רמז. הדבר הראשון שאני שואלת כשאני מכירה מישהו שמוצא חן בעיני זה 'איך אתה עם  תימנים?' כי אני מפחדת שזה מה שיהרוס לי. פעם גבר אמר לי 'אם לא היה לך ח' ו-ע' היית מושלמת', אמרתי לו שאני יכולה להגיד לו אותו דבר רק עם מוח. הפכתי את זה לסוג של מסנן שגרם לי להבין מי מוכן לקבל אותי כמו שאני ומי לא. אני לא מתייחסת לזה כאל 'מגרעה' או 'פגם' כלשהו חלילה, לא כולם אוהבים ואני מקבלת את זה, אבל חייבת לציין שזה מביא לי נקודות זכות אצל תימנים והם לגמרי משתגעים על זה (איתי לוי מקווה שאתה קורא את זה)".

"כשהייתי קטנה שנאתי את התלתלים שלי ממש" – הרבה בנות יוכלו להזדהות איתך.

"המבטא והתלתלים זה סימן ההיכר שהופך אותי למי שאני. אם פעם כשהייתי קטנטונת שקלתי לעשות קרחת ולקנות פאה חלקה, או נתקעתי שעות במקלחת כי שמתי מלא מרכך על השיער בתקווה שיהפוך לחלק, היום זה אחרת, אני קונה קרמים שמתאימים לשיער מתולתל, אני משתתפת בהפקות אופנה שמתאימות רק למתולתלות. אני אוהבת כל תלתל ותלתל ותחשבו כמה יש לאהוב – ממליצה לבנות שהיו במצב שלי להסתכל במראה, לראות איך האופי הקופצני, השובב והשמח שלך מופץ החוצה. התלתלים שלך זה לגמרי האופי שלך. לא היית רוצה לשנות את האופי שלך, נכון? בנוסף אני ממליצה ללכת לחפש את הקרם המתאים לך, לא להתייאש! עד שתמצאי את האחד שייתן לך להרגיש הכי יפה בעולם (ולא, אני לא מתכוונת לגבר) אפרופו גבר, אין לך מושג בכלל כמה שגברים אוהבים מתולתלות ;)".

• המדור של דשה: יקיר עמר – יצא מהבית בגיל 14 – היום הוא בעל חברת פרסום
• המדור של דשה: שיר בן אלול – המורה עם הכי הרבה לייקים
• המדור השבועי של דשה אברמנקו: שיחה שם שני שטלריד
• המדור השבוע של דשה אברמנקו: שיחה עם נועה כהן

בחורה דתייה שצוברת אלפי עוקבים ברשתות החברתיות זה סוג של תקדים. איך הסביבה שלך מקבלת את זה?

"מצד אחד יש ייצוג  של הדת בצורה קצת שונה ולא חשוכה, מצד שני חשוב לי שיידעו שאני לא באמת מייצגת דת או קהילה שלמה. לפעמים זה קצת מעצבן, כי כמו כל בן אדם גם לי יש נפילות וטעויות שאני עושה. אם קצת קשה לי והחצאית שלי קצת יותר קצרה, יהיה מי שיגיד – 'הדתיים האלה', למרות שאני מייצגת רק את עצמי. כשאנשים מגלים שאני דתייה הם בהחלט מופתעים. קיבלתי בעבר הודעות בסגנון של 'אם את דתייה, איך בעצם יש לך אינסטגרם או פייסבוק'. אנשים חייבים להבין שלא כל מה שסיפרו להם כשהם היו קטנים זה בהכרח נכון, שדתיים לא אטומים. למעשה אנחנו מאוד חברותיים, ליברליים ונחמדים. אין לי זנב וקרניים (ואם כן זה היה בגלל הקרינה) ואני לא נושכת, אלא אם כן אתה המבורגר ונמצא ממש לידי".

איך את רואה את העתיד שלך?

"עובדת בעבודה שאני אוהבת, חיה בבית עם גבר הורס, מן הסתם יהיו לנו ילדים וכלב קטן וחמוד. נחיה בתוך וילה עם בריכה מפוארת ורכב שווה, אבל אז נריב כי הוא ייצא מהארון, ואז מה זה בעצם אומר עלי? אנחנו נתגרש, הוא ייקח את הווילה עם הבריכה המפוארת, ואני אקח את הילדים ואז נריב גם על הכלב. ואז מזונות ועזבי, בלאגן שלם. יש מצב לעבור שאלה?".

מה את הכי אוהבת בירושלים?

"את הכותל, כמובן. המקום הזה מלא בקדושה ותמיד מזכיר לי שיש עוד סיכוי למצוא את הגבר שלי. אה והמסעדה ההיא בעיר, איך קראו לה? שמגישים מלא בשר והמון צ'יפס, נו. קיצר גם אותה".