כחצי מיליון ילדים בישראל מוגדרים עם עודף משקל וזה רק על קצה המזלג. מה באמת יש על קצה המזלג? אוכל מתועש וריק מערכים תזונתיים, תרבות ישיבה, גדג'טים שמחליפים הליכה וחוסר בפעילות גופנית. כל אלה רק מגבירים את התופעה הקשה הזאת ולכן מקצוע החינוך הגופני נמצא בחשיבות גבוהה בעידן המסכים.
מערכת החינוך בישראל מקצה רק כשעתיים של הוראת חינוך גופני בשבוע מכיתות א'-י"ב ועם כל זאת זה עדיין לא מספיק. בהשוואה למדינות אחרות מתוך המדינות השייכות לארגון ה-OECD נראה שישראל, איך לומר, מפגרת מאחור בסיבוב. במדינות כמו צרפת שיעור החינוך הגופני נמצא כמעט בכל יום באחת מהמשבצות של המערכת הלימודית. ההמלצה הגורפת של ארגון הבריאות העולמי היא שילדים צריכים לנוע בצורה אינטנסיבית לפחות כשעה ביום. אצלנו בינתיים, השר נפתלי בנט מתמקד במתמטיקה כי זה מה שכל אמא יהודיה טובה רוצה עבור הילדים שלה.
השר נפתלי בנט (צילום: אמיל סלמן)
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
ישנם בתי ספר שהבינו את החשיבות של המקצוע ונותנים לו מקום של כבוד. למעשה, הם מבינים שילדים פעילים הם ילדים שלומדים טוב יותר. כמו כן, הפעילות הגופנית מסייעת בוויסות הפרעות של קשב וריכוז. הבעיה לעתים, מתחילה מהנהלות של בתי הספר ששכחו את הנחיצות של המקצוע ומסתכלים עליו כעוד משהו שהם מחויבים למלא במערכת השעות הלא רלוונטית. אם זה לא מקצוע מובהק של ציונים והישגים אז למה לא לזלזל? הרי בעצם, בסופו של דבר בודקים את בתי הספר על פי מיצ"ב או מבחני הבגרות.
מפה לשם, השיעורים הללו מבוטלים, המנהלים והמנהלות לעתים לא נותנים את התקציבים הראויים לציוד וליציאה לאירועי ספורט שונים, ואולם הספורט (אם יש בכלל) מופקע לעתים לידי שיעורים אחרים. כך יוצא שמורים שרוצים באמת ללמד ולהקנות לתלמידים הרגלים לחיים נתקלים במכשולים.
- השילוש הקדוש: עבודה, ילדים, ריצה
- רותי המאמנת: 5 תרגילי בטן מעולים והכי פשוטים
- 5 מסלולי הריצה הכי טובים בירושלים
רותי זינדל-אוכמן וילדיה אביב ועידו (צילום: פרטי)
מסתבר שיש לנו עוד דרך ארוכה לעשות, או לרוץ, בכדי להשלים את הפער. ישנם מורים שנותנים שם רע למקצוע כשהם זורקים כדור לתלמידים, מחפפים בתוכנית הוראה שנתית ועוד. אין באמת פיקוח. אם נסתכל שנייה אחת למקצוע הזה בעיניים אולי נצליח להבין את החשיבות שלו – מניעת השמנה ועידוד אורח חיים בריא, צמצום אלימות בית ספרית, למידה אפקטיבית יותר בכיתות, דילול מינוני הרטלין ועוד.
מה אני ממליצה? לעלות את המקצוע בסדר העדיפויות, לתקצב, לפקח ולהתמקצע כי אין לנו באמת ילדים אחרים. הילדים של היום הם המבוגרים של המחר.
(צילום: פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
המורה לחנג
לצערי שיעורי חנג הם בדיחה.
ביסודי כמעט בלתי אפשרי ללמד, ילדים שלא רוצים, או שסתם לא בא להם, מפריעים ורבים על כל דבר אפשרי, צפיתי בעשרות מורים בחיי, ואצל כולם רואים את התסכול בעבודה ביסודי.
המורה מתעסק במשמעת וטורים, ועד שמגיעים מהכיתה וחזרה לכיתה, ופתאום ילד/ילדה בורחים ללא סיבה…בלתי נסבל ביסודי.
חטיבות- כמעט 40 ילדים בשיעור , אין רצון ואין משמעת.
אני צופה במורה שלא נותן כדור( למורת רוחם של התלמידים), וכל שיעור משקיע בכושר גופני.
בפועל, אף אחד לא עושה כלום. כשעושים חימום, מתוך ה40, אולי 4-5 תלמידים באמת עושים ברכיים לחזה או דילוגים, השאר לא עושים, או סתם עושים צחוק בקפיצות( וחלקם ספורטאים פעילים בקבוצות תחרותויות!!).
כשרצים, הם מתחבאים או סתם לא עושים כלום, אבל הוא מתעקש לא לתת כדור…
ענהאל
צודקת! ואני אוסיף שכל ההתיחסות לבחינת הבגרות לא רציני בכלל! צריך לשנות ולהפוך את הבגרות לחיצונית ושהציון יכנס לממוצע תעודת הבגרות. רק כך כולם יקחו את השיעור ברצינות.
בנוסף צריך בתוכנית ההוראה לשים דגש להעברת ידע ספורטיבי כך שהתלמידים ידעו איך לבצע פעילות בשעות הפנאי. דגשים, אימונים, מאגר תרגילים ועוד.
ועוד עניין- אין מורים ומורות לחינוך גופני…. חסר הרבה….למה? כנראה כי לא גרמו להם בבית הספר לאהוב ספורט…