במחלקה לנוירוכירורגיה שבהדסה עין כרם מתאושש יובל טיאנו, לאחר ניתוח מוח שעבר והציל את חייו. לא כך דמיין את סופה של השנה במהלכה שירת לא פחות מ-260 ימי מילואים, רחוק מאשתו ומבנו בן ה-11 חודשים שנולד אל תוך המלחמה. כעת, כשהוא כבר אחרי ההליך המשמעותי ופניו אל הטיפול השיקומי, הוא בהחלט חושב על חזרה ללחימה כשיאפשר זאת מצבו הבריאותי.
טיאנו, בן 33 מירושלים, עובד בשגרה כמתכנת בחברת סטארט-אפ, אבל בשנה האחרונה, כמו אצל רבים אחרים, דברים השתנו באורח חייו. "בשנה האחרונה עבדתי בצה"ל", הוא אומר בהומור. "ב-7 באוקטובר הוקפצתי לצפון, לרמת הגולן. אני משרת בעוצבת יפתח, בחטיבה 679, והתפקיד שלנו הוא להחזיר את השקט לצפון. מאז עברתי כמה וכמה סבבי לחימה. אחרי חמישה שבועות בצפון ירדתי עם הצוות לעזה ופעלנו שם במשך חודשיים. השתחררתי לפרק זמן קצר ואז קראו לי שוב, הפעם בחזרה לצפון".
בסבב המילואים האחרון, כשהיה בשיא הלחימה בדרום לבנון, הוא החל להרגיש לא טוב – עם כאבי ראש ועיניים בלתי פוסקים. "התחילו לי כאבים פריפריים שרק הלכו והתחזקו", הוא משחזר. "הראש שלי כאב. כל פעם שהיה בום באזור הלחימה, הרגשתי את הראש שלי זז. היו לי סחרחורות והתחלתי לראות מטושטש. בהתחלה חשבתי שזה כאב ראש זמני, אולי מיגרנה, שזה יעבור. לקחתי תרופות כדי להרגיש טוב יותר אבל זה לא עבד. עוברים יומיים-שלושה ועדיין כואב לי הראש בחוזק ממש. זה כמעט בלתי אפשרי לתפקד כשהראש מרגיש מנותק והעיניים מרצדות ויש עיוותים בראייה".
בשל ההחמרה שהרגיש במצבו, הגיע יובל לחד המיון באחד מבתי החולים בארץ. "אמרו לי שאין לי כלום ושחררו אותי", הוא מספר. "אבל לי זה לא הסתדר. חזרתי ללחימה ובינתיים הכאבים החלו להתגבר וידעתי שיש שם משהו וצריך לבדוק מה קורה לעומק. שחררו אותי שוב אחרי שבוע ושהיתי בבית כמה ימים עם חום. החלטנו לגשת לבית חולים – הפעם להדסה, בחירה מושכלת שחשבתי עליה מראש. ידעתי שאם יקרה לי משהו אני רוצה להגיע להדסה, כי אישתי ואני שמענו שמדובר בבית חולים טוב עם צוותים חזקים".
לדבריו, "כשהגעתי להדסה עין כרם ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. מהרגע שהגעתי לקחו אותי ברצינות, העניינים התקדמו במהירות והיה ניכר שלצוות הרפואי באמת אכפת וחשוב להם להתעמק. הם שאלו אותי הרבה שאלות ותקתקו את העניינים. עשו לי MRI ובתוך זמן קצר כבר הצליחו להגיד לי מה יש לי".
רוצים להישאר מעודכנים?
ד"ר סמואל מוסקוויסי, מנהל יחידת ניתוחי בסיס גולגולת במחלקה לנוירוכירורגיה בהדסה שהוביל את הטיפול, הסביר ליובל ממה הוא סובל: אבצס במוח וזיהום חמור. "זהו מצב נדיר ומסוכן המתבטא בקיומה של מורסה – אזור מוגלתי – במוח, הנוצר עקב זיהום ברקמות במוח", מסביר ד"ר מוסקוויסי. "תוך שעתיים מרגע האבחון כבר הכנסנו את יובל לניתוח. בחדר הניתוח ניקזנו את האבצס באמצעות מערכת ניווט מתקדמת. קדחנו חור קטן מאוד באזור הגולגולת, בלי חתך, על מנת לנקז את האבצס והשתמשנו במחט בגודל של 2.2 מילימטר דיאמטר כדי לעשות זאת. ניקזנו את הכל לגמרי בהצלחה רבה, ללא סיבוכים. זהו אחד מן הניתוחים שהיו צריכים להיות מורכבים הרבה יותר: בעבר היו קודחים אל תוך הגולגולת ועוברים ממש דרך המוח. כיום, בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת בחדרי הניתוח שלנו, ניתן לעשות זאת עם מחט קטנה, ובחדירה מינימלית ולנקות את כל האבצס מהאזור בו התמקם במוח".
"אחרי הניתוח הרגשתי הקלה עצומה. פתאום לא כאב לי הראש וכל האזור", אומר יובל בשמחה, "נשארתי יומיים בהתאוששות – ואז הועברתי לטיפול נמרץ נוירוכירורגיה, שם טופלתי במשך שבועיים. הצוות ביחידות האלו היה מדהים ומסביר פנים. פרופ' יורם וייס, מנכ"ל הדסה ששמע על הניתוח במצב הנדיר שלי, אפילו בא לבקר והתעניין בשלומי".
יובל מספר שלאורך התקופה המטלטלת, הוא זכה לתמיכה ולליווי של רעייתו, אשר טיפלה בבנם בן ה-11 חודשים. "מלבד המילואים היא נאלצה להתמודד גם עם המצב הרפואי החדש. הבן שלנו נולד בתחילת המלחמה, הספקתי להגיע ללידה, החזקתי לאשתי את היד, הייתי שם איתה ובשבילה. אבל בין לבין, הייתי יותר במילואים ולא יכולתי להיות שם כל הזמן לאורך השנה", מספר יובל. "היתה לה שנה מאתגרת לבד בבית. אני מנסה לעזור ולתמוך בכל דרך שאני יכול ומקווה שאני מצליח".
עוד אומר יובל: "אני רוצה לשבח ולהדגיש את הזריזות, ההקשבה והמסירות של ד"ר סמואל מוסקוויסי. הוא היה שם בכל רגע כדי לסייע ולהסביר, באופי שלו, בעדינות ובסבלנות. איתו הנוירולוגים והנוירוכירורגים שהיו מעורבים וכך גם הצוות של היחידה לטיפול נמרץ, כולם היו מדהימים ואנושיים. האחים והאחיות, היו שם בשבילי ועזרו במסירות.
"מבחינתי זה התחיל מכאב ראש סתמי של כמה ימים שחשבתי שיעבור כך שמשוגע לחשוב שזה נגמר בבית חולים״, הוא מסכם בחיוך. "אבל עכשיו אני הולך, אוכל וצוחק, מודע לזה שד"ר מוסקוויסי הציל לי את החיים לגמרי. אני מתכנן לעבור שיקום במרכז השיקום בהדסה הר הצופים ואז אני רוצה לחזור הביתה, לסיים את הטיפול ולקחת זמן לעצמי. וברגע שאני אוכל – זה בכלל לא עומד בספק, גם אחזור להילחם".
דניאל
רפואה שלמה , בע"ה תתגבר.
רחל מירושלים
אין על בית החולים הדסה עין כרם ועל הרופאים הגדולים שם שבעיקר מצילים חיים. כל הכבוד לבית חולים הכי טוב בארץ.