78 יתומים ויתומות, חלקם מירושלים, התווספו בחודש אוקטובר האחרון למעגל השכול ולמאות יתומי המלחמה. הורים שכבר לא יחזרו לחיק ילדיהם, חלקם בגילאים צעירים מאוד, שיגדלו ויעברו חיים שלמים בלעדיהם.
לפני 21 שנים נהרגו בפיגוע טרור בירושלים נאוה אפלבאום ז"ל, כלה ערב חתונתה, ואביה ד"ר דוד אפלבאום ז"ל. הבת הצעירה שיינה כתבה לאחרונה פוסט בפייסבוק לשמונת יתומי משפחת גולדברג, שאביהם סרן (במיל') הרב אברהם גולדברג ז"ל נפל בקרב בדרום לבנון לפני מספר שבועות, עם מסר המכוון לכל היתומים והיתומות הצעירים: "יש לפניכם חיים מלאים – לימודי יסודי ותיכון, בר/בת מצווה, ישיבה, צבא, שירות לאומי, חתונות ולידות. בכל הצמתים ובכל התקופות אנחנו רוצים את אבא שלנו ואת האהובים שאיבדנו איתנו. אבא שלכם יהיה איתכם וילווה אתכם ואת המשפחה העוטפת היקרה שלכם. כמו שאבא שלי ואחותי היו איתי. אנחנו לומדים להרגיש אותם, אחרת לגמרי ממה שהכרנו. הגעגוע והעצב נוכחים מאוד בכל פינה בלב, והחוסר מורגש לכל אורך הדרך. יחד עם זאת, החיים שלי ושל חברי הרבים שאיבדו כל כך הרבה הם טובים, שמחים ויפים, וגם שלכם יהיו".
דורית בן גד, פסיכולוגית רפואית וחינוכית לילדים במחוז ירושלים של קופת חולים מאוחדת, מסבירה כיצד להתמודד עם אובדן ושכול בגיל צעיר, איך ניתן לתווך ליתומים צעירים את המציאות החדשה ומהם התסמינים המחייבים פנייה לטיפול מקצועי.
"מעגל השכול פוגע בהורים, באחים, באחיינים, בבנים ובנות של, בבני דודים – בכולם", אומרת בן גד, "כל אחד שחווה אובדן מרגיש שחרב עליו עולמו, במיוחד כשהאבידה היא של אדם צעיר. בעבר היה נהוג לחשוב שיש שלבי אבל שצריך לעבור, שכוללים כעס, הכחשה, משא ומתן וקבלה. היום יודעים שאבל זה דבר הרבה יותר מורכב ואינדיבידואלי. אנחנו חושבים היום יותר במודל הדו מסלולי לאובדן ושכול של פרופ' שמשון רובין. המודל הזה מדבר על הכרה של המציאות שהשתנתה כי האדם שהיה לצדנו כבר לא נמצא, ובעיקר ההפנמה שמערכת היחסים עם האדם שנקטף לא נמחקה. הוא אמנם לא יהיה לצדך פיזית, אבל הוא עדיין חלק מהחיים שלך ויישאר לצדך כל חייך".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך מתווכים דבר כל כך קשה לילדים?
"תהליכי אבל ושכול אצל ילדים, ובכלל הבנה של מוות, זה עניין שהוא תלוי גיל ואופי של הילד או הילדה. ההבנה שמוות הוא סופי מתקבעת רק סביב גיל 6. ככל שהילד גדול יותר ההבנה שלו רבה יותר, ובהתאם גם הכאב. אצל ילדים קטנים יותר יתעוררו מצוקות שונות כמו חרדת נטישה, כי פתאום האדם שהיה קרוב ונוכח – אבא או אח – נעלם. יש חשיבות רבה לתיווך ולדיבור על מה שקרה. הדרך להתמודד עם זה היא לתת מידע מדויק ואמיתי. לא להפליג בתיאורים אבל לא לעוות את האמת. צריך להיות גלויים גם עם בני הגיל הרך אבל להתאים ולהנגיש להם את המידע הקשה – להבהיר להם שהיקיר לא יחזור, אבל לעשות זאת בשפה של ילדים. משפט כמו 'הוא שמר עלינו ואז קיבל פצע גדול ונפטר' יכול להיות אחת מהדרכים. ילדים יודעים, ולא משנה כמה ננסה להסתיר מהם את האמת הכואבת. אפילו תינוקות מרגישים באנרגיות שלנו שמשהו קרה. ולכן, הנגשת המידע צריכה להיעשות עם כנות אבל גם עם ריכוך. סודות לוקחים המון אנרגיה מהסביבה, ופעמים רבות גורמים לילדים לא לדבר על המחשבות שלהם".
ומה באשר לתהליך האבל?
"שמעתי את אשתו של מח"ט אחסאן דקסה ז"ל שנהרג בלחימה שאמרה לילדיה 'אבא קיבל פצע חזק והוא לא יחזור יותר'. הילדים רואים את המבוגרים עצובים, והם צריכים להבין למה. הסתרה או סיפור כיסוי כמו 'אבא נסע לחו"ל' או 'אבא במקום רחוק אבל הוא ישוב' הם לא אופציה.
לפעמים ילד ימציא לעצמו סיפור כדי להתמודד עם המציאות, וזה חלק מהתהליך. צריך לזכור שלילדים יש כוח ריפוי גדול. הם יעסיקו את עצמם במשחק כדי לעבד את המציאות ולכן צריך לתת להם לשחק או לעסוק בתחביבים כי זה עוזר להם להפנים את הדברים ולפרק אותם. צריך המון סבלנות בתגובות וביחס לילדים בתהליך הזה. יש התנהגויות ורגרסיות שיהיו 'נורמליות' ביחס למצב כמו הרטבת לילה או קשיי שינה. אם התופעות נמשכות זמן רב או פוגעות מאוד באיכות החיים, כדאי לפנות לטיפול. בנוסף, מומלץ להורים שחוו שכול להתייעץ עם אנשי מקצוע ולא להתמודד לבד בשלבים הראשונים של האבל, וזאת על מנת לקבל כלים לתיווך המצב לילדים וכדי לזהות צורך בהתערבות חיצונית של טיפול".
תגובות