יש רגעים בחייו של אוהד שנחרטים עמוק בלב ובזיכרון. לפעמים אלו רגעי שמחה וחגיגה של תואר, ניצחון גדול או נקמה מתוקה. לפעמים אלו רגעי כאב ואכזבה. מה שקרה בטדי ביום שני האחרון הוא רגע שכל אוהד שישב ביציע ייקח איתו עד יומו האחרון, לא פחות.
קשה להצביע על הפעם האחרונה שהר הגעש בטדי התפרץ ככה, למרות הפיתוי לחשוב על הניצחון הענק מול מכבי חיפה רק בשבוע שעבר. הפעם, במהפך המתוק והמושלם הזה, היה קסם מסוג אחר, קסם של קבוצה קסומה ומלאת תקווה. קבוצה שאין לה סגל נוצץ, יקר או עמוק, אבל יש לה איכויות אדירות, שחקנים אמיצים וכדורגל תוסס. כשיש את כל אלה, הקהל הבית״רי יוצא מגדרו, נכנס לאקסטזה חסרת מעצורים, מרעיד את היציע ומעורר את הר הגעש. או איזה הר הגעש, כמאמר יורם ארבל.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובכל זאת, אם לרגע צריך לנחות לקרקע המציאות, אז כן, הקהל הצהוב-שחור כבר מפנטז על אליפות, ביציעים כבר מתחילים להתכונן לגן סאקר, והאמת שאי אפשר להאשים אף אחד – אבל הדרך עוד ארוכה. אמנם, עם יצחקי על הקווים הברק חזר לטדי, אבל אסור לשכוח את המחצית הראשונה נגד אותה מכבי ת״א. דווקא עם 11 שחקנים בית״ר נראתה אובדת עצות ומכבי הגיעה למצבים שוב ושוב. ההרחקה (המוצדקת) של מרסלן מעלה סימני שאלה לגבי הבלם, שעל נתוני הפתיחה שלו אין ספק, אבל עדיין לא הוכיח יכולות יוצאות דופן. גם ההצלחה של ליאל דרעי כבלם היא נס ספורטיבי, לנוכח העובדה שבשנה שעברה הוא עוד שיחק בליגה א׳. נס שיש לזקוף לזכותו של דרעי ולזכותו של יצחקי, אך עדיין נס.
ובכלל, הניצחונות האחרונים הוכיחו שברק יצחקי הוא כרגע המאמן הטוב בישראל, והוכיחו שלבית״ר יש סגל שיכול לרוץ על כל התארים, אבל חובת ההוכחה תהיה מיידית, ברורה והרבה פחות נוצצת: חדרה, סכנין ויתר המוקשים של הליגה. שם, בית״ר תאלץ להתמודד עם קבוצות שמסתגרות, מרביצות ומפחדות, ולרוב בלי הר געש כזה מאחורה. ואנחנו? מאמינים בני מאמינים.
תגובות