שמחת תורה תשפ"ד (ה-7/10/23). הייתי אמור להתעורר באותו היום וללכת לבתי כנסת, לעשות מה שפוליטיקאים עושים בקמפיין בחירות בחג. במקום זאת, כמו כולם, התעוררתי במיטה לאזעקות. לא יצאתי מהמיטה. מה כבר יכול להיות, בטח סתם טעות. לאחר מכן, פתחתי חדשות, וראיתי את ההתחלה של כל מה שכולנו לא נשכח: אזעקות בכל הארץ. סרטוני הזוועה. טנדרים בשדרות. צעירים בורחים בשדות. אזרחים לוחשים בחדשות, מתחננים על חייהם להצלה. צהלות שמחה של המון עזתי למראה גופות חיילים ואזרחיות שמוטלות בבגאז' שטופות דם ואימה. המספרים שעלו ועלו ולא עצרו. הרשימות הארורות של הנעדרים מהנובה.
אז עוד הייתי יו"ר האופוזיציה בעירייה. כתבתי מייד לראש העיר שאנחנו לשירותו. הגעתי לחפ"ק העירוני, וגיליתי שאין לי יותר מדי מה לעשות בו, אולי חוץ מלהצטלם ליד מסכים מרשימים. במקביל, התנענו שיתוף פעולה בין התעוררות, לב אחד, מחאת הסטודנטים, האיחוד הירושלמי והבית המשותף. הרמנו טופס גוגל משותף. דן טמיר, מנכ"ל התעוררות, איתר את המבנה בניסן נתיב והתחיל לנהל את האירוע. נסעתי לשם. דן הוקפץ, וחזר אחרי 200 ימי מילואים. במשותף התחלנו לנהל את האירוע, לאלתר. הפניה הראשונה שהגיעה למוקד הטלפוני שפתחתנו היתה על בחור פצוע, שמסתתר מאחורי טנק באיזור רעים. עד היום אני לא בטוח אם הכוחות שכיוונו אליו הגיעו בזמן. עוד ועוד מתנדבים הגיעו. עד השעה 19:00 כבר היינו כ-100 מתנדבים, שתפעלו בעיקר טרמפים לחזית ולעורף. עוד ועוד פניות התחילו להגיע, מסוגים שונים.
החמ"ל האזרחי הירושלמי (צילום: התעוררות)
רוצים להישאר מעודכנים?
פחות מ-24 שעות לאחר מכן, כבר היו בחמ"ל מספר רב של צוותים: מרכזיה, צוות שטיפל בהלוויות ושבעות, צוות שהכשיר מקלטים, צוותים שדאגו להלין בירושלים אנשים שברחו מביתם ("מפונים" עוד לא היו), צוות שטיפל בתרומות לחיילים וצוות שדאג לשנע אותן לחזית. עוד יום חלף וכבר הפעלנו כ-20 מחלקות שונות. המרכז האקדמי שלם הצטרפו לשותפים, והעמידו את כלל משאבי הארגון, ובעיקר את גילה רוקמן, מנהלת הקהילה המוכשרת והנמרצת, לטובת המאמץ, מה שהקפיץ את יכולות גיוס הכספים שלנו עשרות מונים. עד שבת עברו בחמ"ל סדר גודל של 2,000 מתנדבים, וגם חנות "העוטף" ומערך הסיוע במלונות עמדו על הרגליים. התרומות מהציבור לא פסקו מלהגיע. אולם התיאטרון הפך למחסן, מעלית התפאורה הפכה למעלית שהורידה ארגזים וחבילות לכל הארץ, וגם למלונות בירושלים. חדרי החזרות והכיתות הפכו למרכזיות וחללי עבודה, בכל חדר וחדר צוות אחר, בכל שולחן פנוי מתנדב ומתנדבת שלוקחים אחריות, ואין מילים אחרות לתאר את זה: מחליפים את המדינה, לה לקח זמן רב מאוד להגיב לממדי האסון.
זאת היתה זכות גדולה מאין כמוה לקחת חלק בחמ"ל האזרחי הירושלמי. בעבורי באופן אישי, וכך גם בעבור סדר גודל של 7,000 מתנדבים ומתנדבות בסה"כ, החמ"ל היה מפלט. ריפוי בעיסוק. מקום של אהבה, חוסן, עוצמה אזרחית. עם ישראל בתפארתו, ירושלים בשיא הדרה. אם בזכות העשייה בתקופה ההיא שמרתי על שפיות – היום בזכות החמ"ל אני מצליח לשמור על אופטימיות. אני משוכנע שאותם הדברים שראיתי במו עיניי, בהיקפים בלתי נתפסים של טוב, הם התרופה לחברה המדממת שלנו. לקיחת האחריות והחוסן, השותפות והאחדות, העשייה והיצירתיות. כל אלה היו בחמ"ל בשפע, והם המפתחות לעתידנו, לבניה מחדש של המדינה שמגיעה לנו פה, וראויה לקורבנות שכולנו שילמנו ועדיין משלמים מאז השבת הארורה ההיא. אני מאמין.
יהי זכרם של חללי המלחמה נצור בליבנו לעד וישובו החטופים לביתם במהרה.
- הכותב הוא יו"ר התעוררות בירושלים, סגן ראש העיר, וממייסדיו ומנהליו של החמ"ל האזרחי הירושלמי
החמ"ל האזרחי הירושלמי (צילום: התעוררות)
תגובות