התנודות הגסות ביכולת של הפועל ירושלים, לצד האמנות לגרום לאוהד לצאת ממשחק אחד בלב מלא גאווה ומהמשחק הבא אחריו עם תחושת קבס, חוסר אונים והבטחה (שמן הסתם לא תמומש) לא לשוב לעולם לראות את התת-רמה בה חזו עיניו, וכל זאת תוך שלושה ימים בלבד, הן לא פחות ממדהימות.
הפועל, ולא בפעם הראשונה, מציגה הופעה משכנעת מול קבוצה גדולה, נוטעת תקוות גדולות בקרב אוהדיה ואז מגיעה למשחק העוקב ומשום מה מתרסקת ושבה לסורה. שום רצון לתקוף, להפתיע, לאיים, וכמובן שלא להבקיע. גד עמוס לא אמור לסיים 90 דקות בטדי כשהוא מקורר מחוסר מעש ולא נאלץ למתוח כלל את איבריו. העובדה ששום כדור לא הגיע למסגרת של בני ריינה היא בחזקת שערורייה ששווה ועדת חקירה פנימית בהפועל, ולא משנה עד כמה מזהירה פתיחת העונה של קבוצתו.
זיו אריה, שלצד המאסטרו שי אהרון (מי שחושב שישמיע בקולו הסבר הגיוני לבושה אמש – שיקום) בנה בפעם המי יודע כמה סגל סופר לא מאוזן, עם מקסימום שחקני הגנה ומינימום התקפה, ממשיך לקרוא את המפה הפוך וכולנו משלמים במזומן.
כמה עוד אפשר להתעקש על מקסים גרצ'קין, בטח כשאופק נדיר הצעיר והמוכשר מתייבש על הספסל? הפעם החליט גרצ'קין להתעלות על עצמו, וממש בנה מהלך שאף אחד בריינה לא העז לחלום עליו. החל מאיבוד הכדור השלומיאלי באאוט של הפועל, שהוציא בן רגע קדימה ארבעה צהובים שכלל לא תכננו לפגוש ברחבה האדומה, והמשיך כשקיבל הזדמנות נוספת להרחיק את הסכנה בתיבת החמש.
ממש ניתן היה לדמיין את מוחמד שכר הנבוך אומר למקס: "תעיף ת'כדור, גבר! תן לי קצת להתאמץ כדי להבקיע". "עזוב אחי, שלך", ענה לו גרצ'קין ומיהר להשלים את הנדוניה עם איבוד, השתטחות על הדשא והפקרה קולקטיבית של שוערו וקבוצתו בדרך לשער היחיד במשחק. טעויות קורות בכדורגל, וכבר קרו לגדולים וטובים מגרצ'קין, אבל כשכל אימת שהוא מקבל כדור סף החרדה ביציע עולה ורגע אחרי מגיע עוד איבוד רשלני או בעיטה סתמית בשרשרת, נדמה שהגיע הזמן לכל הפחות לאפשר לו לתפוס מקום טוב לצד מאמנו על הספסל.
על ניהול המשחק המחפיר של אריה כבר נכתב כאן לא מעט, אבל הוא ממשיך לשבור שיאי עולב חדשים. לא ייתכן שקבוצה תספוג שער בדקה ה-35, אבל חלוץ נוסף בדמות איבי רנסום ייכנס רק בדקה ה-80. ואגב רנסום, שעושה עבודה מצוינת בדקות המעטות שהוא מקבל, חייב לקבל את המפתחות בהתקפה בזמן שיילה דוין ממשיך להיות בחזקת סטטיסט ונדמה שטרם שב מהפגרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ינאי דיסטלפלד, שעשה עבודה נהדרת מול מכבי תל אביב, איבד את מקומו בהרכב מסיבה מסתורית, ובהיעדרו שב סדריק דון הנפלא והבלתי נגמר להידרש ליכולות של מרתוניסט, קרי לבנות התקפות מרחבת ה-16 של קבוצתו בזמן שחבריו צופים בו מהצד ולסיים בלי אוויר בדיוק באזורים הנואשים לפרץ היצירתיות שלו. היחיד שהתגייס לסייע לו במרוץ הוא סמבה דיאלו, ואנחנו כבר יודעים מה דינו של מי שמעז לבלוט בהפועל – חילוף.
אפשר לבוא בשלל טענות לשופט החלש להחריד אוהד אסולין. מהעובדה שאינו בקיא בחוקה וכאשר שחקן מוציא את הכדור משדה המשחק על מנת לאפשר טיפול בחברו 'הפצוע', הוא משיב לו את הכדור ולא מאפשר הוצאת חוץ להפועל כמתחייב; המשך בשריקה הזויה ל'אאוט עובר' שספק אם נשרקת בליגה למקומות עבודה; ויכוח עקר (ונטול צהוב) עם שחקן שטופל בחוץ ודרש, ליטרלי, לחזור מבלי להמתין מחוץ לקווים, ועד החוצפה להוסיף 10 דקות במצטבר לשתי מחציות, כאשר זמן המשחק נטו היה בקושי מחצית אחת.
אפשר גם לבוא בטענות לריינה, ששכבה על הדשא מתי שרצתה, ביצעה עבירות ברוטליות מכוערות ואכלה את השעון בעקביות, אבל אף אחת מהטענות – ליריבה או לאיש המשרוקית – לא מצדיקה ביזיון שכזה מקבוצה מקצוענית, שסך איומיה הסתכמו בהחמצת ענק מול שער ריק של מתן חוזז ובעיטה ליד הקורה של איליי מדמון.
בשורה התחתונה, נכון לכתיבת שורות אלה, מי שיביט בטבלה ימצא את בני ריינה במקום הראשון ואת הפועל סוחבת את כל הליגה על הגב. את העונה שעברה פתחה הפועל עם 2 נקודות מ-27 אפשריות. אותה עונה הסתיימה עם חיוך רחב ובמרחק נגיעה מהפלייאוף העליון, אבל זה ממש לא אומר שיש להפוך את פתיחת הבלהות למסורת. בהפועל כמו בהפועל, מעמד המאמן כמובן לא על הפרק, אבל טוב יעשו קברניטיה אם יערכו לו לכל הפחות שיחת ניעור נוקבת, לצד קריאת השכמה.
איגוד הכיבוד
היו מנצחים אתמכבי ת-א אלמלא פוקסמן נחלץ לעזרת מעבי.
שאול נעים
אם צריך לרדת ליגה ורק אז המאמן יוחלף אז בבקשה לרדת ליגה. לא יתכן כל כך הרבה שנים מאמן אחד קבוע עם העמדת שחקנים איומה כל כך. חייבים להכניס מוח חדש על הקווים.
ירושלמי
הפועל קטמון. שכונה בירושלים.