1 בספטמבר מאחורינו ואיתו כמעט שנה של חוסר ודאות בהיבטים שונים, 101 חטופים, נכון לכתיבת שורות אלו, עודם בעזה, המדינה מתמודדת עם אתגרים בטחוניים, מפונים רבים טרם שבו לבתיהם והקונפליקטים בארץ מתרבים. לצד זאת, תלמידי ישראל חזרו לאחרונה לבתי הספר ולגנים כמדי שנה וכבשגרה. החיבור שבין אי ודאות ל'חזרה לשגרה' עלול לעורר אצלם קונפליקט רגשי. מצד אחד, ההיגיון מורה שצריך להמשיך בחיים, אך הרגש מביע פעמים רבות התנגדות, חרדה וחוסר אונים.
הספרות המחקרית מתארת בהרחבה תחושות של אנשים בתקופות של חוסר ודאות. החרדה והצורך שלנו לשליטה עלולים לגבור בנסיבות כאלו. אנו נוטים להרגיש חוסר ריכוז וחרדות, במיוחד כאשר אין לנו שליטה על הנסיבות. עם זאת, לאורך זמן, גם הכאוס עלול להפוך ל"נורמלי" עבורנו ולתחושה מוזרה של שליטה בתוך אי-הוודאות.
ומה לגבי הילדים?
אם אנחנו, כמבוגרים, חווים קונפליקט רגשי, הרי שאצל הילדים התחושות, לרוב, מועצמות. ילדים הם האוכלוסייה הפגיעה ביותר במצבי חירום. אצלם ניתן להבחין במספר התנהגויות נפוצות ובהם:
הסתגרות, התנתקות והתרחקות
שינוי בצריכת מזון (יכול להתבטא כהפחתה או כצריכת יתר)
חוסר שינה לרבות קשיי הירדמות והתעוררויות תכופת בלילה (שינה שבורה)
אצל מתבגרים עלולה להיות פעילות הורמונלית מוגברת, למשל אקנה
לחץ וחרדה
אימפולסיביות יתר (בקרב ילדים שנחשבים כאימפולסיביים – שם תהיה החמרה עד כדי אלימות פיסית כגון שבירת חפצים ואף יותר).
יכולת מוגבלת של הקשבה והכלה
אז מה ניתן לעשות?
הגישה הטיפולית מדגישה את החשיבות שבלדבר ולהקשיב לילד באופן פעיל. על פי האסכולה ההתנהגותית, ילדים, כמו כל אדם, מציגים התנהגויות בעייתיות (כגון חוסר שינה, לחץ וכד') כאשר הן משרתות עבורם פונקציה מסוימת, כגון רווח רגשי או תחושת ביטחון. מטרת השיחה היא לגלות את הצורך של הילד (כגון להתגבר על פחד, להביע תסכול מהמצב וכד') ובתוך דיאלוג נעים, רגוע וכזה שמקנה ביטחון ורוגע, ללמד את הילד או הילדה כיצד הם יכולים להשיג את אותו הרווח עם התנהגות חלופית, מותאמת חברתית, ראויה ומוסכמת עי׳ הסביבה. על ידינו.
שיחה אקטיבית הכוללת הקשבה פעילה יוצרת סביבה בטוחה שבה הילד יכול לבטא את רגשותיו. גם כאשר הילד מתקשה לבטא עצמו, הרגשות עדיין קיימים ומכבידים עליו. לכן, חשוב לאפשר לו להבין שמה שהוא מרגיש הוא טבעי ונורמלי, ושהוא לא לבד בתחושותיו.
התשובה לשאלת המפתח – למה צריך לשים לב בהתנהגויות של ילדים בתקופת חירום, היא התנהגויות בלתי מותאמות לעצמם ולסביבה, כדוגמת אלו שהוזכרו, ולשאלת ההמשך של מה ניתן לעשות – לקיים שיחות. שיחות אקטיביות. אינטרקציה. אלו יחשפו את ה'רווח' אותו מנסה הילד להשיג, ובשיח משותף תוכלו לחשוב על דרכים חלופיות ומותאמות להשגת אותו רווח בדיוק.
רוצים להישאר מעודכנים?
וכעת לדוגמאות. נניח מצב בו הילד מגיב לנו באופן שאינו מדוד, באופן קיצוני. הוא זורק חפצים, יורק, מקלל וכו׳. ייתכן ובשיחה רגועה איתו נבין שרגשות שליליים של תסכול, לחץ, וחרדה תועלו אחרת במקום לצאת לחצר ולשחקץ הדבר מצריך מאתנו לנשום, ולפני שאנו מגיבים – לנסות לתרגל להחליף את הפרשנות הסובייקטיבית השלילית שלנו להתנהגויות כאלה לפרשנות אחרת (לא, הילד לא ׳עושה דווקא׳ אלא מנסה לבטא רגשות שליליים ללא הכלים המתאימים).
(צילום אילוסטרציה: pixabay.com)
במקרה אחר, מתבגרת מרבה להישאר בחדרה, איננה יוצאת מהבית, ואף לא מחדרה לשעות ארוכות. התזונה שלה אינה מאוזנת. האינטראקציות החברתיות מוגבלות ועוד. גם כאן, דפיקות נוקשות על דלתה ובקשות חוזרות ונשנות ׳שתקום ותעשה משהו עם עצמה׳ כנראה לא יסייעו. עלינו לנשום את הרגע ולנסות לתפוס את הרגע שהמתבגרת כן יוצאת מחדרה אולי לנשנש משהו. אז אפשר לנסות בעדינות ובזהירות לפתח שיחה נטולת דרישות, נזיפות ובקשות אלא פשוט לשאול לשלומה, להביע אמפתיה, הזדהות, להבהיר לה שאתם משאירים עבורה ערוץ תקשורת פתוח או פלטפורמה לשיחה.
מערכת יחסים המבוססת על אמון ועל כבוד הדדי עם הילד, מאפשרות לקיים איתו שיחות כנות ופתוחות. השיחות הללו מפחיתות את תחושת האי-ודאות ומסייעות להגברת תחושת השליטה שלו במציאות כאוטית. מנגד, אמצעי משמעת קשוחים, המבוססים על ענישה, עלולים להחמיר את המצב ולהגביר את תחושת הניתוק. חשוב תמיד להעדיף חיזוקים חיוביים, חיבוקים והבעות אמפתיה, ובכך לטפח את הסביבה בה ניתן לשוחח ולפרוק את המתח המצטבר.
שיחה אפקטיבית עם הקשבה פעילה תסייע לילד להבין שהתחושות שלו לגיטימיות, לזהות את הצרכים שלו ולמצוא דרכים מותאמות ובריאות יותר להתמודד עם הקשיים ולענות על הצרכים.
כל שנותר הוא לאחל ימים שקטים, סיום שגרת החירום וחזרה במהרה לשגרה, כבעבר.
- הכותב: ד״ר גבריאל כהן Ph.D, BCBA-D, פסיכולוג התנהגותי, יועץ ומרצה באקדמית גורדון. כיום, ראש תכנית הפרימיום בניתוח התנהגות יישומי באקדמית גורדון, חיפה. בימים אלו נפתח המחזור החדש של התוכנית במכללת גורדון.
תגובות