הקיץ האחרון, במיוחד בצל המלחמה, הוא אחד מהקיצים המרתקים שעברו על הכדורסל הישראלי. הסיבה העיקרית לכך, היא שהקבוצה המרכזית, המתוקשרת והמפחידה בכדורסל הישראלי כיום היא לא מכבי תל אביב. לפחות על הנייר. בקיץ הנוכחי הפועל תל אביב השתלטה על כותרות אתרי הספורט, הפכה לקבוצה המדוברת ברחבי ארצות הברית ואירופה וגרמה למשיכה של תשומת הלב של כל חובבי הכדורסל הישראלי. ובצדק.
עם זאת, בצד האדום השני של הליגה, הצד הירושלמי, נמצאת גם כן קבוצה. מחזיקת גביע המדינה אמנם לא "נהנית" מאייטמים על בסיס יום-יומי, אך לא בטוח שההתנהלות שלה בקיץ האחרון נכונה פחות מאחותה התל אביבית.
רוצים להישאר מעודכנים?
החלק הראשון של ההשוואה הזאת עוסק בצד המקצועי. האם אוסף כוכבים מוכשרים, בעלי אגו מנופח כאשר כל אחד מצפה להיות שחקן מרכזי, מבטיח הצלחה? האם אוסף שחקנים כזה עדיף על שלד בכיר ואיכותי שממשיך שנה שנייה ושלישית ברציפות עם אותה שיטה ואנשי מערכת מוכרים בתוספת שחקנים מוכשרים ומתאימים גם כן? לא בטוח.
ישנם כאלו שחוטאים לדיון והפכים את השאלה ל-כישרון, או קבוצתיות? השאלה השגויה, מביאה גם למסקנה שגויה. זה לא שבירושלים אין שחקנים מוכשרים. לקרוא לקאדין קרינגטון, בעל תעודת הזהות הכחולה, או לאוסטין ווילי, ה-MVP של הליגה הטורקית, לא כישרוניים, זה עלבון למקצוע. וזה לא שהקבוצה התל אביבית אינה קבוצה. בסוף, כולם שחקני כדורסל. אך הדיון עוסק במה יותר חשוב – כישרון גולמי? או חדר הלבשה והתאמה מקצועית על המגרש? זה דיון מעניין, שהיה כיף אם היינו יכולים להסתכל בהיסטוריה ולבחון את התשובה אליו. אבל האמת, שאם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה – היא שאין תשובה. שאין דרך אחת. זו דרך לבנות קבוצה, וזו דרך לבנות קבוצה. גם קבוצות כאלה הצליחו, וגם כאלה.
אז מה בכל זאת? בעיניי, אם יש צד אחד שבו המועדון של מתן אדלסון מצטיין – זו בניית הקבוצה לצד בניית התשתיות קדימה. נוכחות בעלי המקצוע והבכורה שלהם בקבלת ההחלטות, היא מרכיב חשוב בכל קבוצת ספורט מקצוענית. על זה, יסכימו כלל האוהדים, גם אלו שלא מסכימים עם ההחלטות המקצועיות הנוכחיות של הפועל. ביסוס המעמד של הקבוצה ככזו שלא זורקת את כספה לכל עבר ללא משא ומתן, זה צעד חשוב לכל גוף מצליח. בניית משרד, מחלקה רפואית ותשתיות ארגוניות מסביב לקבוצת השחקנים – זה החמצן שיאפשר למועדון לשרוד, להתפתח ולצמוח.
כל אלו, הם גם מעין תעודת ביטוח. שימור הידע הארגוני שנוצר ותשתיות ארוכות טווח שמוקמות כעת, מהלך קבלת החלטות נכון ובריא ושימור הערך של הקבוצה בשוק המשא ומתן – הם נכסים שילכו עם הקבוצה הלאה. עם מתן אדלסון, או בלי מתן אדלסון. קבוצות אחרות, שלא ננקוב בשמם, שלא מתנהלות ככה, ישלמו מחיר כבד. הוא כנראה לא יתבטא העונה בעוד 5 נקודות למשחק או פחות, וכנראה גם לא בחור הגנתי שיהיה או לא. אבל הוא מחיר יקר לא פחות.
את קבלת ההחלטות הטקטית, של הפועל תל אביב ושל הפועל ירושלים, אפשר לשבח, לבקר ולהשוות עד מחר. אבל כשעושים זאת כדי לזכור – לא כל הנוצץ זהב. "טווח ארוך", הוא ביטוי, שאמנם נשחק במשך שנים, אך יש לו אחיזה ותפיסה אמיתית במציאות. בסופו של דבר, התחרות בין הפועל תל אביב להפועל ירושלים אינה רק על המגרש, אלא גם במישור הניהולי והאסטרטגי. בעוד הפועל תל אביב מושכת את תשומת הלב עם כוכבים נוצצים, הפועל ירושלים שמה את הדגש על בניית תשתיות יציבות לעתיד. למרות שהשפעת מהלכים אלו לא תימדד בניצחונות מיידיים, המבחן האמיתי יהיה בטווח הארוך – האם ניהול נכון ותכנון לטווח רחוק יצליחו להביא להישגים שמחזיקים מעמד? את זה, רק ההיסטוריה תוכיח. אבל עד אז, שווה לזכור מחוץ לארבעת הקווים של המגרש – מתנהל משחק. והוא, בצורה פרדוקסלית מוזרה, משפיע על מה שקורה בתוך המגרש לא פחות.
תגובות