הפינה ההיסטורית: בתי הספר שקידמו מודרניזציה ונעלמו עם השנים

בשלהי המאה ה-19, החלו לחול תמורות מהפכניות במערכה על המודרניזציה של מוסדות החינוך בירושלים, דבר שהעמיד את רבני הישוב הישן בפני אתגר קשה. הם עשו הכל כדי למנוע הקמתם של מוסדות חינוך יהודי, שרצו לשלב בין לימוד קודש לבין לימודים כללים ולימודי מלאכות. הם העדיפו להמשיך את אורחות החיים שהסתמכו על כספי ה"חלוקה", ועל מסגרת שראתה בחינוך התורני של בניהם יסוד מקודש.

מגיל רך ילדיהם למדו ב"חיידרים" – סידור תפילה, חומש וגמרא – ועברו בגילאי 9-7 בעיקר לתלמוד תורה "עץ חיים", כשרק מעטים המשיכו דרכם ללימודים בבתי מדרש ובישיבות. רוב בני הנוער יצא לחיי פרנסה ללא כל הכשרה מקצועית או ידיעת שפה זרה, ולכן חיי דלות ומצוקה היה מנת חלקם של מרבית ציבור "הישוב הישן".

חזית בניין בית הספר למל כיום (צילום: אדם אקרמן)

כאשר החלו ניסיונות של ארגונים יהודים גדולים – חברת כי"ח בפריז וחברת "עזרה" בברלין – להקים מסגרות חינוך מודרניים בירושלים, הגיבו ראשי הישוב הישן והקנאים בהטלת איסורים וחרמות, תוך שהם גם נוקטים באיום: שלילת כספי החלוקה למשפחות האשכנזיות שיעזו לרשום את ילדיהם לבתי הספר החדשים. מניעת חלוקה באותם ימים, היתה אמצעי בעל משמעות חברתית וכלכלית רבה. הוא לא היה יעיל למניעת הציבור הספרדי, מלשלוח את ילדיהם לבתי הספר כי"ח ולמל. הציבור הספרדי לא נהנה מכספי החלוקה והיה חייב להתפרנס מיגיע כפיו – ולכן תמך בהכוונת ילדיהם לאורח חיים פרודוקטיבי, וכך נפרצה חומת החרם. הישוב הישן נוכח לדעת שלא יוכל למנוע את הקידמה, מה גם שמיעוט אשכנזי הרהיב עוז, ובהדרגה החלו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר החדשים. אי לכך הוא התבדל והמשיך להסתגר בד' אמותיו של החינוך המסורתי.

בתי הספר שהקימו בירושלים החברות 'כי"ח' ו'עזרה' –היו המודרניים הראשונים בירושלים ובארץ ישראל. הם הנהיגו סדרים מתוקנים ושיטות פדגוגיות חדישות – העסיקו מורים מיומנים, לימדו בצד לימודי הקודש מבחר לימודים כללים (בכי"ח גם לימודי מלאכות) ועוד. יחד עם זאת, כל חברה דאגה להשלטת השפה המקובלת עליה – צרפתית בכי"ח וגרמנית בלמל.

שער הברזל של ביס כי"ח (צילום: אדם אקרמן)

כאן המקום לציין עוד מוסד חינוכי, הוותיק בבתי הספר שקמו בעיר, על סף העת החדשה – אוולינה דה רוטשילד. בי"ס זה לבנות, ציין כעת 170 שנה להקמתו (נוסד ב-1864). המוסד נתמך כספית על ידי משפחת רוטשילד בלונדון – והלימודים בו התנהלו באנגלית ובעברית. בית הספר שרד את המאבק שניהלו נגדו הקנאים וראשי עדת הפרושים, שהטילו עליו חרם מכיוון שלימד את הבנות מלאכות ומקצועות.

חברת "אגודת אחים" בלונדון שלחה למקום את המנהלת התקיפה והמוכשרת חנה לנדאו. משך 45 שנה הפכה לנדאו את בית הספר לאחד מהמוסדות החינוך החשובים בעיר. יתרה מכך, הוא מצטיין עד היום בהישגיו והחזיק מעמד עד לתקופתנו – בעוד למל, כי"ח ותחכמוני (שהחל דרכו גם תחת חסות חברת "עזרה") – נעלמו ונמצאים רק בדפי ההיסטוריה (בגיליון כל העיר 10.1.24 הקדשתי כתבה מקיפה לבית הספר אוולינה דה רוטשילד).

בית הספר למל, שנוסד בשנת 1856 בעיר העתיקה, היה בית הספר המודרני הראשון בירושלים. אולם בשל החרם שהפעילו עליו החרדים, שראו בהקמתו מעשה כפירה, למדו בו תחילה רק ילדי העדה הספרדית. הספרדים ראו בו מעין "כותאב", חדר מתוקן ספרדי, מתקדם ומעשיר. בשנת 1890 עבר בית הספר למל למבנה מרווח בשכונת החבשים. פרסומו כמרכז תרבות החל בשנת 1903, עם חנוכת הבניין המפואר ברחוב ישעיהו. יוקרתו גדלה כאשר היה גם אכסניה לבית המדרש למורים. מנהלו משנת 1887 אפרים כהן-רייס, הנהיג בו שיטת לימוד ברמה פדגוגית-גרמנית, תוך הקפדה על לימודי יהדות. בשנת 1905 נבנתה סביבו שכונת "זיכרון משה", שנחשבה ליוקרתית ומרכז למשכילים ולתרבות עברית. בשנת 1914 התחוללה במקום "מלחמת השפות", בין המורים הוותיקים דוברי גרמנית – לבין תלמידיהם והמורים הצעירים – שחפצו בעליונות העברית. אפרים כהן-רייס, חסיד השפה הגרמנית ומייצג את חברת 'עזרה',' עזב ב-1917 לגרמניה. מבנה בית הספר עבר לרשות ההסתדרות הציונית ובראש הסמינר למורים עמד דוד ילין המחנך הדגול, מייסד מכללת דוד ילין. למנהל התמנה ישעיהו פרס – מחנך וחוקר ארץ ישראל – שניהל את ביה"ס משך 40 שנה. בחצרו המרווחת נהגו להתכנס תלמידי בתי הספר בירושלים, ובחגיגות ט"ו בשבט יצאו לנטיעות ולטיולים ברחבי הארץ. עד שנת 1980 פעל ביה"ס היסודי בבניין, אך עם התחרדותה של שכונת זיכרון משה – נמכר הבניין לחסידות רוז'ין.

ציור הקיר המתאר את ההווי בביס כי"ח (רפרודוקציה: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בשנת 2011 רכשה ישיבת "עץ חיים" את מתחם למל. במקום שהיה מעוז העברית – בוקעים כיום קולות ביידיש. הבניין המרשים השתמר הייטב. הוא בנוי בסגנון נאו קלאסי אירופאי, עם חזית סימטרית ושעון ייחודי הבולט באותיות עבריות. בחלון העגול קבוע מגן דוד, וכן השתמרה הכתובת בעברית ובגרמנית "בית ספר להאציל לבית למל". מתחת לשעון נוספה באותיות ענק הכתובת "עץ חיים" והבניין מגודר בחזיתו ולא ניתן לזר להיכנס לתוכו. בחצר רחבת הידיים מתרוצצים ילדי תלמוד התורה של הישיבה החרדית הוותיקה בירושלים. האירוניה היא ש"קרן למל" שתרמה לבניית בית הספר – הייתה על שם האציל שמעון אדלר פון למל מאוסטריה – שזכה לתואר אצולה והיה ממנהגיה החילוניים של יהדות אוסטריה ופעל לשיפור מעמדם של היהודים בארצות שונות – ושילובם בחיים המודרניים.

מבית הספר תחכמוני נותר היום רק שם הרחוב: "תחכמוני", בו עמד הבניין בשכונת מקור ברוך. הוא הוקם בשנת 1909 בשכונת החבשים כבי"ס דתי-לאומי לבנים והיה נתון לפיקוחה של חברת "עזרה". הקמתו עוררה את זעמה של עדת החרדים הפרושים –וראשי הכוללים נחרדו מערבוב קודש בחול. בנוסף למקצועות היהודים למדו בו – מדעים, חשבון והיסטוריה של עם ישראל והאומות. בפרוץ מלחמת השפות – ניתק ביה"ס עצמו מחסות חברת "עזרה". במלחמת העולם הראשונה סבל המוסד מחוסר תקציב ועמד להסגר. הוא ניצל כאשר עם הכיבוש הבריטי ב-1917 – צורף לחסות מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית. הצלחתו במשימות החינוכיות שקבע לעצמו – משכה אליו תלמידים רבים. בשנת 1929 ביה"ס עבר למבנה מרווח בשכונת מקור ברוך. למדו בו אישים ידועים כמו: עמוס עוז ,יצחק שלו, יעקב אורלנד, יהודה האזרחי. לביה"ס הייתה גם תזמורת כלי נשיפה וכן מקהלה וחוג לדרמה – וביטאון בשם "חברינו" – שנכתב ועוצב על ידי התלמידים. תחכמוני היה למעוז תנועת הפועל המזרחי והציונות הדתית בעיר. בשנת 1970 נסגר ביה"ס ונמכר לתלמוד תורה חרדי – ולפני כעשור בנייניו נהרסו במסגרת תוכנית תמ"א.

פרט מציור הקיר של כי"ח (רפרודוקציה: אדם אקרמן)

בשנת 1882 הוקם מחוץ לחומות העיר ביה"ס כי"ח, שנקרא "תורה ומלאכה" תחילתו הייתה עשר שנים קודם בעיר העתיקה – אך נסגר בשל ההתנגדות העזה של החרדים. פתיחתו בצומת הרחובות יפו וכי"ח – הייתה הישג נכבד של חברת "אליאנס" היהודית-צרפתית. למעשה היה זה בית הספר הראשון בירושלים, ללא פקוח רבני. פתיחתו המחודשת ב-1882 תחת מנהלו נסים בכר – התקיימה כבר ללא מחאת החרדים – שעייפו ממאבקם חסר הסיכויים וגם נרתעו מלפגוע במוסד תחת חסות הקונסוליה הצרפתית. בית הספר היה למוקד משיכה לבני העדה הספרדית – כי סיפק גם ארוחת צהרים לתלמידיו – וזכה לברכת הראשל"צ. הוא שילב לימודי קודש עם לימודים כללים והוראת מלאכות רבות: חייטות, נגרות, נפחות, מכונאות, חרטות, סיתות אבן ועוד. יורשו של בכר, היה אברהם (אלברט) ענתבי שפתח גם בביה"ס מחלקות לצבעות, אריגה וטוויה. בשנת 1899 נבנה בניין נוסף – על רחוב כי"ח, בשל העלייה במספר התלמידים. מחאת החרדים התעוררה מחדש – כאשר נרשם בביה"ס הילד האשכנזי הראשון. העסקן ומקים שכונות בירושלים – יהושע ילין רשם את בנו ללימודים בכי"ח – ויצר כך תקדים רב משמעות – ופתח פתח לנערים אשכנזים נוספים שהחליטו ללמוד בו. הקמתו והצלחתו של ביה"ס – היו מבחינת מפנה בחינוך המודרני והעברי בירושלים. הבניין הראשון שנבנה לעבר רחוב יפו (פינת כי"ח) – נהרס בשנת 1972 כאשר הוחל בבניית בניין כלל. להנצחתו, נותר רק כמונומנט שער הברזל – עליו מפורזל בצרפתית: אליאנס 1882. המעוניין לחזות בהיסטוריה של הבניין שנמחק – ולחוש מהאווירה שהייתה בין כתליו – יכול לחזות בציור קיר ענק על הבניין שממערב לצומת רחובות יפן-כי"ח (על רחוב יפו) – שמשלובים בו דיוקני מנהליו, דמויות תלמידיו, סדנאות וחדרי לימוד.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".