בבוקר ה-7 באוקטובר הייתי, כמו רבים אחרים, בבית עם משפחתי. כרופא (במיל') בגדוד 360 של חטיבת הראל בחיל השריון, היה לי ברור שאקרא להתייצב במהרה. חברי גויסו מיד, וגדוד 360 היה גדוד המילואים הראשון שהגיע לקיבוץ בארי ונלחם במחבלים.
אני גויסתי לאחר שבועיים, ועד שקראו לי – במסגרת עבודתי כרופא בקיבוץ צובה – טיפלתי במאות מפונים שהגיעו מיישובי העוטף ונקלטו בקיבוץ. קהילה שלמה של אנשים עם צרכים רפואיים שונים שחוו את התופת. ההתארגנות בקיבוץ הייתה מדהימה: מיד העמידו צוות שידאג לכל צרכי המפונים, וביחד עם מרפאת הקיבוץ מיפינו את הצרכים הרפואיים, הנפשיים והרגשיים שלהם ודאגנו למענה הולם.
לאחר מכן גויסתי בעצמי למערכה. בתחילה התאמנו ועסקנו בביצוע של משימות הגנה על יישובי העוטף, ובהמשך פעילות מבצעית ברצועה. החוויה תוך כדי הלחימה היתה מורכבת. המשימה שלי כרופא עסקה לצד רפואת חירום וטיפול בפצועים, גם ברפואת שגרה – מתן מענה למגוון בעיות רפואיות המשפיעות על הלוחמים – בעיות אורתופדיות, בעיות עור, מחלות זיהומיות ועוד. כרופאי משפחה, אנחנו נדרשים להכיר מגוון גדול של מחלות ולדעת לטפל בכולם, וזה עזר לי לטפל בכל אותם מצבים שהחיילים נתקלו בהם, מבלי להצטרך להוציא אותם מהלחימה ולהפנות אותם למרפאות.
רפואת החירום היתה מאתגרת יותר: היו אירועים שדרשו ממני ומחבריי קור רוח וקבלת החלטות בתנאי לחץ ואי וודאות. באחד המקרים נורה טיל נ"ט לתוך מבנה בו התקיימה ישיבת מפקדים. בבת אחת נוצר אירוע מורכב עם פצועים. הוזעקו מיד כוחות רפואה וחילוץ. נדרשתי לנהל באירוע הזה צוות של חובשים ולעבוד ביחד עם צוותי רפואה נוספים שהגיעו למקום, כדי לחלץ ולפנות מהר את הפצועים.
במקרה אחר הוזעקתי לטפל בחייל שספג רסיס ממטען תוך כדי פעילות מבצעית. יחד עם צוות הפינוי חילצנו אותו ממקום הפציעה במשך כחצי שעה של נסיעה מורטת עצבים עד לגבול, שם הוא הועבר להמשך טיפול. במהלך הנסיעה הוא היה מאוד כאוב והתקשה לנשום. בשלב זה הייתי צריך לקבל החלטה: אם הוא בסכנת חיים, עליי לעצור את הפינוי ולבצע ניתוח שדה הכולל הכנסת נקז חזה, במחיר של עיכוב הפינוי. החלופה היא להמשיך בנסיעה ולקחת סיכון שהפצוע יפסיק לנשום. קשה מאוד לנטר את המצב במהלך נסיעה מבצעית בהאמר, אבל זה תרחיש שהתאמנו עליו, ולבסוף החלטתי לבחור באופציה השנייה ולהמשיך בנסיעה. לשמחתי, זו אכן היתה ההחלטה הנכונה: החייל הגיע בשלום לבית החולים, טופל והחלים. ניתוח הניסיון של חיל הרפואה מראה שמאז מלחמת לבנון השנייה, למרות שחלה עליה משמעותית בחומרת הפציעות, ישנה ירידה גדולה באחוז התמותה של הפצועים, ואחד ההסברים לכך הוא שיפור ביכולת הפינוי וקבלת החלטות מדויקות בשטח.
ד"ר תם אקסלרוד (צילום: אלבום פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
לאחר כחודשיים של לחימה הגדוד שוחרר וחזרתי הביתה: למרפאות, למטופלים, לסטודנטים – ובעיקר למשפחתי, לאשתי ולשלושת ילדי.
בזמן היעדרי, קיבלו המטופלים שלי טיפול מסור משני רופאים שהיו מתמחים שלי, וכך רצף הטיפול בהם נשמר. לאחר חזרתי קיבלתי תפקיד חדש, לנהל את מרפאת כללית גונן ו' בירושלים, ביחד עם המשך עבודתי בקיבוץ צובה, שם עדיין נמצאים מפונים מהדרום.
שניים מאותם מפונים הם זוג המתקרב לגיל 90, שפשוט נכנסו לי ללב והפכתי להיות רופא המשפחה הקבוע שלהם. תוך כדי חודשי המלחמה, מצבם הבריאותי הידרדר, והטיפול בהם דרש מפגשים שבועיים וטיפול הדוק של כל המרפאה כולל הצוות הסיעודי והמנהלי, ולשמחתי מצבם השתפר.
אם יש משהו שלמדתי בשמונת החודשים האחרונים, הוא שלרופא משפחה יש גם תפקיד חברתי, בחירום ובשגרה כאחד. אנחנו רופאים של קהילות ולא רק של אנשים בודדים. אני מרגיש שעצם היכולת לעזור היא זכות גדולה שנפלה בחלקי.
למדתי גם שאנחנו חייבים לשמור על שגרה של לימוד ועשייה, ולא לתת לעצמנו לשקוע. זה גם מה שאמרתי לסטודנטים שלי בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית אחרי שחזרתי מעזה: איך אפשר לשבת וללמוד כשיש מסביב מלחמה, חטופים, הרוגים? תשובתי היתה שאנחנו לומדים למען העתיד, כדי להיות רופאים טובים יותר, כדי להמשיך לקיים חברה בטוחה ושוויונית.
מאחל לכולנו ימים בטוחים ושפויים יותר.
תגובות