מעורר השראה
גבורתו של ענר שפירא במיגונית המוות בשבת הארורה של ה-7/10 יכולה להפוך בקלות לסיפור מיתולוגי מהאגדות, כזה שידובר גם בעוד דורות
כשענר שפירא עמד לפני גיוס, הוא חלם להתקבל לסיירת מטכ״ל. אבל הוא נפצע בגיבוש, פעמיים.
הגיבור אולי הכי גדול ומפורסם ממלחמת חרבות ברזל לא הצליח להתקבל לסיירת. אז הוא שינס מותניים והתגייס לנח״ל, הצטיין שם, עבר לפלוגת הנ״ט בגדוד הסיור, הצטיין גם שם, ואז, ב-7/10 – חודש לפני השחרור, רצה הגורל והוא הצטיין גם במיגונית המוות בעוטף הזה.
ענר שפירא היה האדם האחרון שהגיע למיגונית. הוא הרגיע את הנוכחים, ניסה להזעיק את היחידה שלו, הצטייד בשבר זכוכית, והמתין למחבלים בכניסה. האהבה למוזיקה אלקטרונית הביאה אותו למסיבה. האהבה שלו לאנשים ולמדינה גרמו לו להקריב את חייו עבורם. מי שהכיר את ענר לא הופתע, האישיות והערכים שלו הציבו אותו שם, מגונן על כולם. ענר לקח על עצמו את התפקיד, ובגבורה עילאית הוא הציל את חייהם של רבים, כשהשליך החוצה בידיים חשופות 7 רימונים, עד אשר הרימון השמיני הכריע אותו (אם עדיין לא ראיתם את הווידאו המדהים מהאירוע – רוצו).
נדמה שמאז שמשון הגיבור לא נראתה גבורה יהודית כזו, בלתי נתפסת, מעוררת השראה ועוצמתית. בהתחלה הגיעו העדויות, ואחריהן הסרטונים, והתמונות. ברגעים בהם הנטייה האנושית היא להשתתק, להשתנק, לקפוא או לברוח, ענר עמד שם ונלחם, הציב את גופו בין שוהי המיגונית למחבלים, ולא עצר עד הפיצוץ האחרון.
במותו, הפך ענר שפירא ז״ל לאחד מגיבורי מלחמות ישראל, והביא גאווה גדולה לתושבי ירושלים וסביבתה. הילד שגדל והתחנך בבית ספר הימפלברב, הציל חיים, והיווה השראה לעוד גיבורים רבים שבאו אחריו.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
הירושלמי היפה
אל תקראו לי גיבור, ביקש עידן עמדי, והפך את עצמו מיד ל-גיבור האולטימטיבי
׳אל תקראו לי גיבור׳ – מבקש עידן עמדי, בצניעותו הרבה. אבל עידן עמדי הוא הגיבור הירושלמי האולטימטיבי.
אמן מוכשר ומצליח, בעל אומץ לב נדיר, שהיה מוכן להקריב את חייו עבור עם ישראל בשעתו הקשה ביותר, נפצע קשה מרסיס שחדר לצווארו, ומשתקם בימים אלו ממש.
גיבור הילדות שלי היה בכלל אלי אוחנה – כך אהבתי תמיד את הגיבורים שלי – נלחמים, חזקים, מנצחים. רונאלדו, מסי, ג׳ורדן.
כדורגל (טוב, נו, ספורט בכלל) – הוא החיים. לא המלחמות.
אבל אז אתה גדל, הופך לריאליסטי יותר ומבין שכולם בשר ודם, וגיבורים יש רק בסרטים.
אתה חושב שאתה יודע – אבל אתה חי בקונספציה.
כי אז מגיעה מלחמת ה-7 באוקטובר, ומולידה גיבורים כמו עידן עמדי, וכל עולמך מתערער. איזה עוצמות, איזו רגישות, ואיזו גאווה להיות ירושלמי, עיר שמצמיחה ממנה גיבורים כמוהו, ששבר את כל השיאים האפשריים בדרך – בגבורתו (דאג לחבריו לכל אורך הדרך), בצניעותו (ויתר על הדלקת המשואה), ובחוכמתו (אמר את המילים הנכונות ועורר השראה בקרב כולם).
אי אפשר שלא להתפעל מהערכים, והאומץ, והכוחות, ובעיקר בבחירה הכל כך לא טבעית הזאת של גיבור תרבות, זמר ושחקן מצליח, לעזוב את חיי הנוחות ולהיכנס עם החברים שלו, האמיתיים, לא אלה מהברנז׳ה, לג׳בלאות של עזה.
איזה ביצים צריך להיכנס למקום כזה ולדעת – שייתכן ולא תשיר יותר, גם לא במקלחת? אבל גיבורים כנראה לא עושים חישובים. וכמעט איבדנו אותו שם. עקבנו בדאגה אחרי מצבו, ושמחנו בהחלמתו.
בכלל, חשבנו שהדור הזה מקולקל, ואז הגיעו ענר שפירא ז"ל, ורועי דאוי ז"ל, ובן זוסמן ז"ל (וסליחה מכל האחרים שלא הזכרתי), ואחריהם עידן עמדי.
וביום השחרור, פצוע וכאוב, הוא הסתכל לנו בעיניים, הזיל דמעה על חבריו שנפלו, וביקש באותה נשימה שנוקיר ונזכור ונדאג לשאר הפצועים.
ביום אחד טראגי בו נהרגו שניים מחבריו לצוות (גבריאל בלום ז״ל ועקיבא יסינסקי ז״ל) ועוד ארבעה לוחמים נפצעו – הפך עידן עמדי מגיבור תרבות, לגיבור לאומי – האחד ששמו, אישיותו, אומץ ליבו ומעשיו טבועים בתודעתנו ההיסטורית וישמשו מקור לגאווה בעתיד.
כך נראה גיבור ירושלמי אמיתי.
תגובות