ב-30 באפריל 2021 התרחש האסון האזרחי הגדול ביותר במדינת ישראל – אסון ל"ג בעומר בהר מירון, שגבה את חייהם של 45 בני אדם. המוות היה טראגי ונוראי כאחד, כשמאות אנשים נדחקו במעברים הצרים, החליקו במדרגות וסבלו מכאוס ומחוסר אונים. היה זה בציון הרשב"י במירון – הילולת ל"ג בעומר הגדולה והמסורתית בקבר שמעון בר יוחאי בהר מירון.
השנה לא תתקיים הילולת ל"ג בעומר במירון. המצב הביטחוני, אולי נכון יותר לומר – חיזבאללה – לא מאפשר זאת, וההר נסגר בצו אלוף פיקוד צפון וגם הכנסת חוקקה חוק מיוחד המתיר את כניסתם של עד 30 איש למתחם בשבוע הקרוב. תחת זאת, יתקיימו אירועי משנה קטנים יותר בהיקפם ברחבי הארץ, בהם גם אירוע אחד גדול בקבר שמעון הצדיק בירושלים (ועוד אירועים קטנים יותר בהיקפם בכותל המערבי, בגאולה וברוממה).
"זו ללא ספק ההחלטה הנכונה. אסור היה לקיים את ההילולה הגדולה השנה בהר מירון לנוכח המצב הביטחוני", אומר בשיחה עם "כל העיר" ישראל דיסקינד, ששכל את אחיו, שמחה בונים ז"ל באסון מירון. דיסקינד, שלאחר האסון שימש כדובר של משפחות הנספים מוסיף: "אנחנו נמצאים בתקופה קשה בעם ישראל ואני מקווה שנצליח להתגבר על הכל ולהחזיר את הריבונות בצפון ובדרום, זה מהלך מבורך שלא תהיה הילולה המונית, מלבד שתי משפחות שגרות במירון ויציינו את זכרם של יקיריהם בהר, כל השאר יעשו זאת במקום מגוריהם. הר מירון היום זה סכנת נפשות. אי אפשר לקיים שם את האירוע".
לדיסקינד, בן 29, יש בטן מלאה על ממשלת ישראל, שלטענתו לא השכילה עד עכשיו לתקן את הליקויים בצורה מספקת. "כרגע המלחמה דחתה את האפשרות לקיום האירוע בהר מירון, אבל גם לאחר שלוש שנים, אפשר להגיד בפה מלא שאי אפשר לקיים שם אירוע המוני כך או כך.
"זו היתה אמורה להיות השנה הראשונה עם יישום המסקנות של ועדת החקירה, אבל זה לא קרה. בפועל, לא פעלו להסדרה של הר מירון חוץ מקוסמטיקה. הוסיפו פה שביל זמני ושם איזו גדר, אבל זה לא השתנה מקצה לקצה כפי שהיה אפשר לצפות לאחר אירוע שבו נהרגו 45 אנשים. זה מרגיש כאילו סידרו קצת כד לסמן V במקום לטפל באמת בבעיה. אם מסתכלים על הר מירון שלוש שים לאחר האסון, אפשר לראות שהוא נראה כמעט אותו הדבר. עשו קצת דברים כדי לסתום פיות, כאזרח אני מסתכל על הדברים ורואה שזה אותו דבר ומודאג מהם. זה נראה שבמקום פינוי-בינוי עשו תמ"א 38 – וגם זה לא בטוח".
למרות מה שאתה אומר – בשנה שעברה היה אירוע מוצלח בסך הכל.
"בשנה שעברה היה נס כשהצליחו, איכשהו, לגרום למרבית האנשים להיות בחלק התחתון של ההר שנקרא מתחם 89. ואם לא יצליחו שוב? הם מסתכנים שהאסון הבא יקרה שוב. אי אפשר לסמוך על הציבור ושיקרה נס. שירתי כמו עוד שני אחיי בצבא, אבא שלי מהנדס, אני משלם מיסים, היכן הפתרונות של הממשלה? אני בעצמי מיפתי את ההר ומצאתי שיש 79 נקודות סכנה וכל אחד מהם יכול להיות אירוע רב נפגעים. אם רוצים שאנשים יחזרו הביצה בשלום, אסור לגלגל אחריות מימין לשמאל. איפה הייתם שלוש שנים? אין שינוי אמיתי. כבר לפני חצי שנה ידעו שלא תהיה הילולה בהר, בזמן הזה יכלו לעשות עבודות יותר רציניות, עבודת עומק. אחרי אסון ענק שכזה היה צריך לצפות להרבה יותר. אני כבר צרוד מלזעוק. אין קול ואין עונה. זה מסתכל אותי כאח שאיבד את אחיו באסון. זה כמו שיש תאונה בכביש ומגדרים את הבור, ככה לא מתקנים".
למי אתה בעצם מפנה את הטענות? לראש הממשלה? לשרים ולחברי הכנסת החרדים?
"כן. הם חייבים לעשות גוף מתכלל לאירועים האלה ולהבין שיש פה צורך אמיתי בהקמת גוף כזה. יש אירועים חרדיים גדולים, כמו הילולות שונות או הלוויית גדולות כמו של הרב קנייבסקי זצ"ל. צריך לקחת אחריות, כי הבירוקרטיה זה נטו בשביל לשמור על חיי אדם. חייב להיות מנגנון שיפקח כמו שצריך להיות במדינה מתוקנת. המשפחות רואות אותי כנציג שלהם בממשלה (דיסקינד משמש ביום-יום כדוברו של השר עמיחי אליהו, נ"ש), ואני זועק את הזעקה שלהם כדי לדעת שמותו של אחי לא היה לחינם ושאחרים לא יחוו את זה שוב באסון הבא. חייבת לחיות זעקה מתוך הציבור החרדי, וכמו שאמא חילונית רוצה שהבן שלה יחזור בשלום מהופעה בפארק הירקון, כך אמא חרדית רוצה שהבן שלה יחזור בשלום ממירון. אם בזכות הזעקות האלה אציל חיים של אחרים – באתי על שכרי".
במוצ"ש הקרוב, ערב ל"ג בעומר, יתקיים, כאמור, אירוע גדול ורב משתתפים בקבר שמעון הצדיק בירושלים. ציון ל"ג בעומר מתרחש מדי שנה באזור קבר שמעון הצדיק בהשתתפות של 15,000 עד 20,000 משתתפים. השנה הצפי הוא למספר כפול לפחות, אם לא למעלה מכך. "המתחם מכיל 20,000 והערכות מדברות שיגיעו יותר – אולי גם הרבה-הרבה יותר. פניתי למאיר פורש, השר לירושלים ומסורת, שאחראי על האירוע", ממשיך ואומר דיסקינד. "במשרד שלו טוענים שהם מטפלים בנושא ויודעים מה לעשות. אבל אני מודאג. אחרי האסון שחווינו תפקידי להתריע כדי שלא יהיה אסון נוסף".
***
שמחה בונים דיסקינד ז"ל, הוא אחיו הצעיר של ישראל. "שמחה השתייך לחסידות גור והותיר אחריו אישה ושני ילדים", מספר ישראל בכאב. "לאחר חתונתו הוא עבר להתגורר ברמת בית שמש ג' והיה לאברך חשוב. הוא היה עילוי בתורה. אבא שלי הסביר לנו שהוא עושה חלוקה – שיש מי שראוי לשרת את המדינה ומי שראוי לרבנות, ולכן אני ואחי התגייסנו".
"אני מתגעגע אליו", ממשיך ואומר דיסקינד בכאב. "הוא היה האח הכי קרוב אליי בגיל. יש עליות ומורדות, בכל ניחום אבלים במסגרת תפקידי אני אומר להם שהכאב הזה לא באמת עובר, הצורך להביע את הכאב מתקהה אולי, אבל לא הכאב. יש לי נחמה שאני רואה את ילדיו גדלים והופכים לדומים לו. הייתי רוצה שנתעסק באנדרטאות והנצחות, אבל כל עוד המדינה לא עושה את המוטל עליה בהר מירון – אי אפשר אפילו לחשוב על זה".
במסגרת אירועי ל"ג בעומר השונים, היכן אמור להתקיים טקס האזכרה והזיכרון השנתי למשפחות?
"מתברר שלא תקצבו את האירוע. פניתי למשרד האוצר והם אמרו לי שהם העבירו 11 מיליון שקלים למשרד ירושלים, ושייקחו משם את התקציב. במשרד ירושלים אמרו לי שהכסף כבר נצבע עבור דברים אחרים. כל צד מאשים את האחר והטקס עומד בסימן שאלה. לא ייתכן שאירוע כזה, שאמור להיות מרכזי, לא יתקיים. לא יעלה על הדעת. במילים אחרות אומרים לי במשרדים השונים 'לך תחפש את החברים שלך'. זו אוזלת יד שאחרי אסון כזה אולי לא יהיה אירוע מכובד. בואו ננהל את המדינה בצורה אחראית ולא חאפרית".
תגובות