שני כוחות אדירים שקשורים רק בעקיפין לכדורסל נטו נפגשו ביום חמישי האחרון בגמר הגביע. מצד אחד, המסורת הבלתי מתפשרת במסגרתה כל הגביעים האדומים של הפועל הגיעו במבצע הנחשק Back 2 Back, עוד מהימים שעודד התרוצץ על הפרקט וניסה (ללא הצלחה) להצר את צעדיו של עדי גורדון, ומצד שני, יריבה שעשתה עונה מטורפת ועוד רגע עלתה לפיינל פור של היורוליג בלי בית.
מישהו עצר רגע לחשוב מה היה קורה אם קטש היה מנצח בסדרה את פנאתינייקוס ומביא את מכבי לארבע הגדולות של אירופה בלי בית? ומי בכלל יכול היה להבטיח שזה היה נעצר שם? הרי מדובר בהישג שאפילו נס ז'לגיריס היה מחוויר לידו, ועלולים היו לטחון אותו עד דק במוחם של אוהדים פוטנציאליים מכל הצבעים במשך דורות על גבי דורות. מפחיד, נכון? בקיצור, טוב שכל הזוועה הזו נותרה רק בתיאוריה.
כל אלה נועדו להסביר למה אף אוהד אדום לא ממש הגיע להיכל מנורה עם עודף ציפיות, או עם ציפיות בכלל. גם הפתיחה האדומה ויתרון 2:10 לא ממש פרט על רגשות האלפים בשערים 10-11 (מדהים שגם את זה לקחנו למכבי). בתוך היתרון הזה היו החטאות מחוץ לקשת בכמויות מסחריות, וחוץ מזה כל אחד מזהה מקילומטרים שהתחלה טובה מדי סופה להתגלגל למסלול התרסקות אדום.
מכבי אפילו לא טרחה להמתין לסיום הרבע הראשון לפני שהפכה את היוצרות, ובשני טסה ליתרון דו ספרתי, כזה שגרם ליושבי היציע בצבע הנכון להשלים עם העובדה שהמחצית השנייה תשוחק לפרוטוקול.
ואז הגיע הרבע השלישי הבלתי צפוי לחלוטין. ספידי סמית' נכנס לזון, ג'קורי וויליאמס, שהדרך המשונה בה הוא זורק עונשין מחייבת ריפוי בעיסוק, להט מתחת לסל, יובל זוסמן הוביל משחק הגנה שהזכיר את ימיו היפים של המכשף דז'יקיץ', ליוואי רנדולף וקאדין קרינגטון הגיעו לעוד יום בעבודה בשני צדי המגרש, ופתאום אתה מרים את הראש ללוח התוצאות וקולט שהפועל דרסה את מכבי 10:31 ברבע בודד. אפשר להשתמש בקלישאה שלפעמים חלומות מתגשמים, אבל תסריט משוגע שכזה טרם עובד אפילו לשלב החלום. משם לחבר'ה של קטש כבר לא היתה דרך חזרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מה לא עבר על הפועל השנה עד הרגע המתוק הזה? מהפרידה הכפויה מהמכשף, דרך מחליפו הכושל וההדחה הכואבת מאירופה, ועד הגיבנת בדמות ההפסדים המביכים בליגה. ודווקא אז, ידעה הפועל להתעלות, לזכות שוב בגביע שני רצוף ולהוכיח את כוחה הגדול של המסורת.
אין כמו שורת המחץ 'נהיה מאחורייך כשתיהי על הקרשים' כדי לתאר את תצוגת התכלית האדומה ביציעי היכל מנורה גם ברגעים הקשים, ואין ראוי מיונתן אלון, בשר מבשרו של המועדון, להניף גביע ראשון כמאמן ראשי בעונה בלתי אפשרית שכזו.
את כוחה של הקהילה האדומה של הפועל מכיר כל מי שהמועדון הזה יקר לליבו, ורק מועדון צנוע עם ראייה ארוכת טווח, שלפני כל תוצאה או הישג ספורטיבי רואה בראש ובראשונה את אנשיו, יכול להפיק מחווה שתכלול הנפה של אופיר אנגל והלבשת הגביע בחולצתו של הירש גולדברג-פולין. אף עין לא נותרה יבשה באחת המחוות המרגשות ביותר בתולדות הספורט הישראלי.
ככל שנקפו הדקות וגברו החגיגות, התחוור לנוכחים כמה סדרי עולם השתנו כאן. הפועל מנצחת את מכבי על בסיס קבוע במאני טיים, והפעם אפילו סגרה עניין 'מוקדם' וחסכה שרשרת התקפי לב קבועים בדקות האחרונות. אגב, מישהו זוכר שהקבוצה הזו ניצחה את הקטשים בגמר גביע ווינר לפני המלחמה? זה יוצא, ובכן, שלושה גביעים בשנתיים.
תוסיפו לזה את העליונות האדומה בדרבים של הכדורגל, מה גם שבענף הזה הפועל תל אביב כבר הפכה לאחות קטנה ולא גדולה, לצד הגביע המתוק של הפועל לב ירושלים בכדורסל נשים, ותגלו דורות של אוהדים שגדלו כלוזרים נצחיים וספק אם הסתגלו למעמדו החדש של המועדון האהוב שלהם כווינר בשני ענפי הספורט הבולטים בישראל.
עד שנתרגל לכל הטוב הזה, אפשר אפילו לחלום בהקיץ על דאבל היסטורי. אגב, מי שמתקשה להיפרד מסממנים נוסטלגיים אדומים בטעם של פעם, יכול תמיד לזמזם לעצמו את הפזמון הנצחי והאהוב שתמיד מעלה חיוך על הפנים – 'שימון אל תבכה'. תודה לך הפועל.
תגובות