סוף חודש אוגוסט: הסטייל מת, יחי כפכפי האצבע

אבקש את סליחתכם, אבל השבוע בוטל המדור. אין לייף סטייל. יותר נכון לומר שאין סטייל בכלל. עם תחילת אוגוסט נעלם הסטייל ותחתיו אני רוכשת פרצוף מעוך, שיער פרוע, העקבים נגנזו ובמקומם כפכפי אצבע שיעזרו במרוצים שלי בתוך המוזיאונים והמסעדות, אחרי האפרוח שמחליט לבדוק האם פלפל שחור ומלח נדלקים מעל נר דולק. אל תנסו בבית.

סיגל קליין (צילום: נועם קליין)

• מדריך העסקים הגדול של ירושלים
• בית אבי חי: כל האירועים 

את יולי איכשהו שרדתי עם הקייטנות, אבל הצרה הגדולה מתחילה באוגוסט. זה המאני טיים. בשעות הערב אני וההונגרי מנסים כל אחד להראות פרצוף עסוק שרומז ליום מלא וגדוש מחר בעבודה, שרומז ל-'אולי אתה תשמור עליו מחר', אבל מאמצי הפנטומימה לא נושאים פרי וההונגרי מודיע שמחר הוא עמוס. אז מתחיל מרוץ הטלפונים, אחריו אני יוצרת לו"ז שבועי מסודר כאילו מדובר בעוד הפקה, ובראשון בערב אני מקפיצה את האפרוח לגיסתי במודיעין, הוא ישהה אצלה יום וחצי משם יעבור לאחותי במודיעין, אשר למחרת בעלה יוריד אותו ישירות אצל סבתא שמחכה לו עם שני פליטים נוספים וסיר מג'דרה.
כל אחד מנסה לחפש בית מארח שיסכים לסבול את הזאטוט שלו על שלל דמעותיו בלילה, מריבותיו עם החברים וחוסר מברשות שיניו על כל מה שנובע מכך. הילד חוזר אחרי שלושה ימים ואני לא מזהה אותו, הוא דומה פתאום לנתי מהישרדות – כזה שלא התקלח שלושה ימים, שיער פרוע וחלומות באספמיה. עכשיו הילד בבית וצריך למצוא לו עיסוק.

סיגל קליין (צילום: נועם קליין)

אני מתפלאה כל פעם מחדש על ההורים שמתעצלים להסיע את הילדים שלהם לחברים. החבר רוצה להגיע לישון אצלנו וההורים רוצים "להיפטר" ממנו לכמה ימים של שקט, אבל קשה להם להסיע את הילד, הם עסוקים.
אבא עובד מאוד "קשה", אוי יו יו, וחוזר רק בשעה 17:00 הביתה. שמעתם? האומלל חוזר ב-17:00? שהיא בערך שעת ההתעוררות של מנומש הבית (המתבגר) שלנו, אז מה הבעיה להעמיס את הזאטוט, פלוס בגד ים פלוס פיג'מה פלוס מברשת שיניים ולנסוע חצי שעה אל ה"צימר" שלנו, כדי שהשניים יחד יוכלו להעביר את הזמן בדיוק באותה התנוחה ובאותה הפעולה שהיו מבצעים גם בנפרד – משחק מחשב. מסתבר שזה קשה מדי לאבא העסוק.
17:00 היא שעה כל כל "מאוחרת", שהאבא חוזר גמור ורק מחכה שיגישו לו את המנה שלו, בקיצור אפנדי. אז מה אכפת לי? אז זהו, שאכפת לי. ביום האחד בשבוע שהאפרוח נשאר בבית ולא מצאתי לו משפחה מאמצת, הוא מחכה ומחכה, והעצלן לא מביא את הילד. אני מתקשרת ומציעה פתרון חלופי: שהאפרוח שלי יגיע אליהם. אז מתעורר האפנדי לתחייה, לא עייף ולא נעליים, פתאום הוא חרוץ, מכניס את הילד בלי פיג'מה (לא נורא, ממילא ישנים בבגדים שלושה ימים ברציפות), בלי מברשת שיניים (יש חדשה ברזרבה שאני קונה בשקל) ובלי בגד ים. סליחה. כמובן שעם בגד ים.

• סיגל קליין נלחמת בקמוטוטי הצחוק
• כשהעבר פוגש את ההווה: סיגל קליין בבית אליאנס
• סיגל קליין מחפשת את משקפי השמש המושלמים בקניון מלחה

סיגל קליין (צילום: נועם קליין)

ומה עם הכנת התיקים לשנה הבאה? תודה לאל שאת הספרים מקבלים ברכישה מאורגנת, אבל צריך להכין גם את התיק. וזה הרגע בו אני מוצאת שלל מאובנים בגוון ירקרק שהיו בתקופת הפרה־היסטוריה סנדוויצ'ים עם חביתה להפסקת עשר. בסוף היום גרסת משחקי הרעב עולה שלב כשברגע שאת ממוטטת על הספה מישהו מעז לצייץ 'אמא, אני רעב'. מנין החוצפה להיות רעב בשעה כזאת? עדיף שלא לצלם את הפרצוף שלי ברגעים האלה.

אז אין מדור השבוע. אבל לא לדאוג, אצלי לא כ"כ מהר מוותרים על הסטייל ואני עצמי דורשת שהוא יחזור לאלתר, לפחות לגיחה קטנה לפני החגים. בינתיים, חופשה נעימה.