"בעוד כשנתיים דוד היה אמור להיכנס לבית החדש שבנה במזכרת בתיה, ביחד עם אשתו דפנה ובתו יהלי – זה כבר לא יקרה", כך אומרת בעצב ובכאב גבריאלה שקורי, אימו של רס"ן דוד שקורי ז"ל שנפל בתחילת חודש פברואר בקרב בצפון רצועת עזה. בן 30 בנופלו.
דוד ז"ל היה סגן מפקד גדוד 601 בעוצבת עקבות הברזל (401) של חיל ההנדסה הקרבית. הוא נפל מירי צלף של חמאס כשעסק במשימה להשמדת מנהרת מתחתם למטה אונר"א בצפון הרצועה.
בשנים האחרונות דוד ז"ל התגורר ביחד עם דפנה ויהלי ברחובות. את ילדותו ונעוריו העביר בירושלים. בארנונה, שם עדיין מתגוררים הוריו – גבריאלה וששון, שלו מכולת "שכל אחד בארנונה ובתלפיות מכיר", כפי שנכתב ברשת החברתית.
"דוד נפל כשעסק במשימה להשמדת מנהרה מתחת למטה אונר"א שבו היה הרבה מידע ומרכז תקשורת גדול החמאס", מתארת גבריאלה בגאווה מהולה בכאב, "צלף נאצי של החמאס ירה בו ירייה מדויקת, והוא מת במקום. לא היה הרבה מה לעשות, לפחות הוא לא סבל וזה היה מיידי. יומיים אחרי החשיפה של המנהרה, הצליחו לחלץ שני חטופים, כשחלק מהמידע החשוב הגיע בזכות חשיפת המנהרה על ידי דוד והחיילים שלו".
גבריאלה מוסיפה ואומרת: "תרמנו את הקרניות שלו כי זה מה שהיה רק אפשר. תמיד אמרו עליו שיש לו עיניים טובות, אז לפחות זה עבר למישהו אחר".
***
דוד, כאמור, נולד וגדל בירושלים לגבריאלה ולששון שקורי, בעל מינימרקט ברחוב עין גדי, שם גם מתגוררת המשפחה עד היום. הוא הבכור מבין שלושה אחים – גיא בן ה-26 ויפית בת ה-23. ביסודי למד בבית הספר תל"י גאולים ובתיכון למד בגימנסיה (שם הכיר והתחבר עם עמית יאורי ז"ל, שנפל במבצע צוק איתן לפני עשור).
הוא נשוי לדפנה, קצינת שלישות מילואים בקבע, משנת 2021. הם הכירו במהלך לימודיו לתואר ראשון במכללה לפיקוד טקטי. לפני כשנה נולדה בתם יהלי. "המשפחה היתה כל עולמו", מתייפחת גבריאלה, "למרות הקריירה הצבאית, כל זמן פנוי הוא הקדיש לדפנה וליהלי. דוד עזב את ירושלים לפני מספר שנים, לאחר שהכיר את דפנה.
"אחרי נפילתו, דפנה עברה לבית הוריה במזכרת בתיה, שם הוא גם נקבר כדי שהיא תוכל להיות קרוב לקבר. הוא דאג לנו, ההורים והאחים שלו, להם שימש כאח גדול אמיתי והם היו מרבים להתייעץ ולדבר איתו. הוא היה מאוד בוגר. הוא שמר על קשר טוב עם חבריו מהגימנסיה".
גבריאלה מספרת שבכל הזדמנות הציע לו ששון אפשרויות תעסוקה שונות – החל מעבודה בעסק המשפחתי ועד פתיחת עסק משלו. אבל דוד העדיף את הצבא.
"הוא מאוד אהב את הארץ. אהב עבודה עם אנשים. זה נתן לו סיפוק. בכל שנה חשבנו שזהו, הוא יעזוב, אבל הוא התמיד ונשאר והתקדם בסולם הדרגות", היא אומרת, ומוסיפה: "הוא היה עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה והבין אנשים. הצבא מאוד אהב אותו והוא אותם וזה התאים לשני הצדדים. הצבא חיזר אחריו תמיד, הוא בחור איכותי, אחראי ומתמיד ואלה תכנות שהתאימו לתפקיד".
***
בשבת השחורה של ה-7/10 דוד ודפנה היו בביתם. שעות לאחר תחילת המתקפה – הם הוקפצו לבסיסיהם ונסעו במהירות האפשרית, כשאת בתם יהלי הם השאירו אצל הוריה של דפנה.
"בהתחלה דוד היה בגבול הצפון", אומרת גבריאלה, "אבל אחרי מספר שבועות הגדוד עבר לדרום והוא נכנס לרצועת עזה. הוא תמיד היה מרגיע אותנו ומשרה לנו בטחון שהכל בסדר, אבל בפעם האחרונה שנפגשנו, הרגשתי שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו מוטרדות ומודאגות, וכשהוא חיבק אותי בפעם האחרונה זה היה חיבוק שונה, כאילו נפרד מאיתנו.
"באופן אישי, מה-7 באוקטובר הרגשתי לא טוב, הרגשתי לא טוב וגם ידעתי שהוא בתפקיד רגיש מאוד בהנדסה עם כל ההתעסקות במנהרות. ראיתי אותו רק חמש פעמים מאז תחילת הלחימה".
את יכולה לשתף קצת אודות ההתמודדות האישית והמשפחתית?
"אם אני לא קמה בבוקר כל המשפחה שלי לא קמה. תמיד הייתי דמות דומיננטית בבית, אז אני קמה בכוח, עושה דברים בכוח וכמו שאומרים – אנחנו צוחקים ובוכים, וזה מה שיהיה כנראה בשארית חיינו. מה שנותן לי כוח זה לראות את הנכדה שלי. ככה אני מרגישה את דוד, לפחות הוא השאיר לנו משהו ממנו. משהו יקר, אז יש המשכיות. אם היא לא היתה, היו נשארים ממנו רק זיכרונות ותמונות.
"כלתי דפנה שבורה מאוד, קשה לה מאוד, היא חזרה לא מזמן לצבא לכמה שעות. אנחנו מנסים כל המשפחה להיות חזקים בשביל יהלי, כי זה מה שדוד היה רוצה. בכל פעם שאני נשברת אני חושבת מה דוד היה אומר לי. אני חייבת להיות חזקה כדי להרים את המשפחה שלי, את בעלי והילדים. אני רוצה לציין ממש לטובה את המדינה שעוטפת, מחבקת ואפילו פעם אחת לא הרגשנו שאנחנו לבד. זה מאוד עוזר מבחינה נפשית עם ההתמודדת".
ספרי קצת על דוד, התחביבים שהיו לו, הילד שהיה?
"הוא היה טניסאי מצטיין. מגיל 6 ועד גיל 17 הוא שיחק טניס באופן מקצועי במרכז הטניס ליד אצטדיון טדי. הוא השתתף בתחרויות בכל הארץ והיה שחקן מצטיין מהעשירייה הראשונה בארץ והתחרה גם בחו"ל. פרט לכך, הוא נורא אהב מוזיקה. היה מוזיקאי בנשמתו, ידע לנגן בפסנתר וגיטרה והיה מאוד מוכשר, למרות שלא למד באופן מקצועי.
"הוא היה מאוד אבהי ובוגר לגילו. היתה לו תכונה מגיל צעיר של כיבוד אב ואם, תמיד כיבד ואף פעם לא התחצף. הוא אהב את החיים. מהגדוד שלו הביאו לי מדבקה עם סלוגן שמזוהה איתו: "לעשות הכל בחיוך". הוא לא אמר 'לא' למשהו שהיה שצריך לעשות. תמיד חיובי, שמח. היו לו עוד המון תוכניות שלצערי נגדעו".
חשבתם על דרך להנציח את דוד?
"אנחנו רוצים לעשות פינת הנצחה במרכז הטניס, ואנחנו בקשר עם החברים ומנהל המרכז. בנוסף, ב-28.6, נקיים תחרות טניס והפנינג שיהיה על שמו. הכוונה היא לעשות תחרות ארצית ביום ההולדת שלו – ב-15.6. יש גם הנצחה ביד לבנים, ובימים אלה גם מצולם סרט לזכרו בבתי הספר שבהם למד – תל"י גאולים ובגימנסיה. יש גם תיק הנצחה – כלומר מנות אוכל שהוא נורא אהב שיהיו על שמו במסעדות שונות בירושלים, ברחבי הארץ וגם בארגנטינה שבו אני נולדתי ועליתי לארץ בגיל 18. חשוב מאוד שכמה שיותר אנשים יכירו אותו וידעו מה היו הערכים שלו".
לסיום אומרת גבריאלה: "נמשיך להיות אוהבים וציונים, אין לנו מקום אחר לחיות בו. אני באמת רוצה להאמין שדוד נמצא במקום טוב. שנהיה ראויים לו ושהוא לא הלך מאיתנו סתם".
תגובות