בבוקר השבת השחורה של ה-7/10, עם ההבנה שמחבלי החמאס חצו את הגבול ופשטו על בסיסי צה"ל ויישובי עוטף עזה והדרום, לקח רועי נהרי, קצין צנחנים בגדוד 202, שבאותה העת שהה בצור הדסה את נשקו וטס במהירות האפשרית לאזור הקרבות.
באזור העוטף נהרי, וביחד איתו שני חיילים, אסף שני האמרים וחבר למפקד הפלוגה שלו כדי להילחם במחבלי החמאס. תחילה, הם הגיעו לחוף זיקים, שם חילצו ופינו לטיפול רפואי שני דייגים פצועים. לאחר מכן רועי וחייליו עברו להילחם בשדרות, ובהמשך הגיעו לאחד ממוקדי הלחימה הקשים ביותר באותו הבוקר – כפר עזה.
רועי נהרי הגיע לקיבוץ כפר עזה בשעה 12:30, בזמן שבתוך היישוב התחולל מרחץ דמים. המחבלים רצחו, אנסו וחטפו מכל הבא ליד. רועי, והצוות שעליו פיקד, לחם באומץ ובעוז במחבלים שהיו רבים מהכוח שהיה איתו. במשך שעות הם עברו מבית לבית – בשכונה הוותיקה ביישוב וגם בהרחבה, נלחמו בחירוף נפש, הצליחו לפנות כ-40 משפחות והצילו מאות מתושבי הקיבוץ.
סגן רועי נהרי ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)
בשעות הערב של אותה שבת ארורה, אחרי שעות של לחימה, רועי נפצע מכדור שנורה לעבר הכוח. תחילה, רועי הוגדר כפצוע בינוני. הוא עוד הצליח לעמוד על הרגלים, לחלק פקודות ולצעוק לחייליו תוך כדי שהוא מניף אגרוף "קדימה להמשיך להילחם". בהמשך הוא פונה במסוק לבית החולים סורוקה, שם מצבו החל להתדרדר. יומיים לאחר מכן, ביום שני ה-9/10, נקבע מותו.
סרן רועי נהרי ז"ל (הועלה בדרגה לאחר מותו) התגורר עם משפחתו במושב אורה, הוא בוגר תיכון בויאר, ששכל לא מעט מבוגריו במלחמה הזו. הוא הותיר אחריו זוג הורים – איריס ורונן, ו-3 אחים – התאום שלו בר, עומר ורותם.
"מיד כשקיבלנו את ההודעה על פציעתו של רועי, יצאנו לבית החולים סורוקה בבאר שבע", משתפת איריס נהרי, אימו של רועי ז"ל. "כשהודיעו לנו שהוא פצוע קל עד בינוני, היתה לנו תקווה שהוא יצא מזה, אבל אז עלו בי הספקות. הבנתי שהוא פונה במסוק ושאולי מצבו חמור משחשבנו".
ואכן, החששות התממשו. בבית החולים הבינו בני משפחת נהרי שמצבו של רועי קשה. "הרופאים עוד הספיקו לדבר איתנו על שיקום ארוך שצפוי לרועי", אומרת איריס, ומספרת שרועי הגיע לבית החולים כשהוא מונשם ומורדם, עם כדור שפגע בלחי ויצא דרך הלסת. "בבית החולים עשו בדיקת CT, ואז הסיפור קיבל תפנית. הרופאים אמרו לנו שיש פגיעה מוחית, אבל לא ידעו לאמוד את גודל הנזק. ככל שעבר הזמן הבנו שהפגיעה לא הפיכה. התחלנו לעבור תהליך של קביעת מוות מוחי. ליוונו את רועי עד רגע הפטירה ביום שני בלילה, בשעה 20:30 בערב".
איריס נהרי עם רועי צילום: (אלבום משפחתי)
היומיים הללו היו קשים ומורכבים, ועדיין – בתוך כל הכאב והצער, איריס ורונן, ביחד עם הילדים, קיבלו החלטה שהם תורמים את איבריו של רועי, שגם לאחר מותו הציל 5 בני אדם נוספים על העשרות שהציל בלחימה בעוטף עזה.
כדי להוציא את תרומת האיברים לפועל, רועי הועבר למרכז הרפואי בלינסון, שם בוצעה תרומת האיברים: ריאותיו הושתלו אצל גבר בן 72; הכבד באישה בת 44; הלב אצל גבר בן 63; הכליה אצל אישה בת 61; והלבלב וכליה נוספת באישה בת 29.
רוצים להישאר מעודכנים?
"בתוך המשפחה דיברנו על הערך של הצלת חיים", אומרת איריס בהתייחסה להחלטה על תרומת איבריו של רועי. "דיברנו על החשיבות של תרומת איברים כי אנחנו מאמינים בערך של הצלת חיים. בתור אמא, כשזה מגיע לכדי מעשה, זה היה מאוד לא פשוט. בסופו של דבר מה שהכריע היה שבר, אחיו התאום, אמר שזה מה שרועי היה רוצה. לא הסכמנו לתרום כל דבר, כי רציתי לשמור אותו יפה כמו שהוא היה, אז קרניות למשל לא הסכמתי. במרכז ההשתלות עדכנו אותי על הניתוחים, אמרו לי מתי ואיך זה אמור להתבצע. בשדה הקרב הוא הצליח להציל מעל ל-40 משפחות ובמותו הציל עוד חמישה אנשים. זה בדיוק מה שהוא היה רוצה וזה מה שהוא עשה – הציל אנשים".
משפחת נהרי – בר (מימין), רועי, רונן, רותם, עומר ואיריס (צילום: אלבום משפחתי)
***
לאיריס ורונן יש, כאמור, עוד שלושה ילדים מלבד רועי ז"ל, אחד מהם הוא התאום בר, גם הוא קצין בצנחנים בגדוד 202, שבימים אלה מפקד על טירונים בב"ח צנחנים. לעזה הוא לא הורשה להיכנס לאחר שאחיו נפל בקרב.
"רועי הוא הבכור, הוא נולד 13 דקות לפני בר בבית החולים הדסה עין כרם, ותאומים זה תמיד שילוב נחמד ומעניין", משתפת איריס. "את ההודעה על הפציעה של רועי קיבלנו מבר שחיכה לנו כבר בסורוקה. הם היו מאוד קשורים אחד לשני כמו שאחים תאומים יכולים להיות".
"מאז שרועי נפטר החיים השתנו לבלי היכר. זה טראומטי", מציינת איריס, "השבת שבה הוא נפצע, היתה צריכה להיות האחרונה שלו בצבא. היו לו הרבה תוכניות – ללמוד, לעשות טיול אחרי צבא. הרבה תוכניות שנשארו בגדר תוכניות בלבד".
התאומים – רועי (משמאל) ובר (צילום: אלבום משפחתי)
"מהרגע שרועי נולד, כולם היו מאוהבים בו", היא נזכרת, "כל הגננות היו מאוהבות, גם הילדות. הוא היה ילד ולאחר מכן בחור יפה תואר. הוא היה צנוע, מדבר בגובה העיניים, רגיש ואכפתי. אף פעם לא נתן תחושה לאף אחד שהוא מעל מישהו. הוא אפילו התנדב בבויאר ללמד מתמטיקה.
"לאחר שסיים בית ספר הוא עבר גיבוש לקראת גיוס לצנחנים, אבל אז הוא נפצע בכתף והיה עם קרע. הוא לא ויתר ונלחם להתגייס לקרבי. הוא עבר פיזיותרפיה ושנה של שיקום, ובסוף הצבא אישר לו להתגייס לצנחנים".
מאז נפילתו של רועי ז"ל, איריס ביקרה פעמיים בקיבוץ 'כפר עזה', המקום שבו נפצע רועי. "נפגשתי עם נעמה גולדשטיין-כהן, בעלת הבית שבו רועי נפצע", היא משתפת. "נעמה חוותה טרגדיה בעצמה. היא ומשפחתה הצליחו לברוח מהבית, אבל אחיה נהרג וחלק מבני משפחתה נחטפו לעזה. זה מאוד כואב להיות במקום בו רועי נפצע. אני מרגישה שהנפש מאוד מגינה על עצמה. דמיינתי את הרגעים האחרונים שלו, איך הוא נפצע, מה הוא עבר, זמן הפינוי, מה הוא אמר ללוחמיו, איך הוא נלחם.
"זה לא עושה את זה ליותר פשוט. אני מנסה להתחבר דרך העיניים שלו למקום בדרכו האחרונה".
הי"ד
גיבור ישראל,הי"ד.