לב' ול' מרחובות היתה תוכנית מוכנה ללידה השנייה שלהם. בדיוק כמו בראשונה, הם תכננו להגיע לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים ושם לפגוש את המיילדת שלהם והסבתא של הנכד/ה שלהם – דפנה (אימו של ב').
"אני כל הזמן אומרת לילדים שהם חייבים להזדרז ולהגיע ללדת אצלי לפני שאני יוצאת לפנסיה", צוחקת דפנה, שאוהבת את המקצוע שלה ומחוברת אליו כל כך, וזוכה בזכותו להמון רגעי אור – בעיקר בימים אלה.
אבל המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר כמעט שינתה את תוכניותיהם של בני הזוג. בשלושת השבועות הראשונים ב' לא גויס, כדי שיוכל להישאר בבית עם ל', שהיתה בחודש השישי להריון בסיכון, ועם בתם הבכורה בת השנה וחצי. אבל לבסוף הוא נקרא למילואים בגדוד 957 בדרום.
"היה מאוד קשה לעזוב את הבית, ולהיות זמין בטלפון רק פעם בכמה ימים", הוא משתף. "הקצינים בגדוד מאוד עזרו והבינו וגם מהעבודה שלי דאגו לפנק את ל', שהיתה תותחית אמיתית".
בינתיים, תאריך הלידה המשוער של ל' עבר. ב', שהיה ב"דקת קריאה", היה מוכן בכל רגע לצאת הביתה.
ביום שישי אחד, ב' התחיל משימה ב-6:30 בבוקר. הוא דאג להיות עם פלאפון נוסף שדרכו יוכל לקבל שיחות על אף הקליטה המשובשת. בשעה 7:30 ל' התקשרה וסיפרה על הקאות ועל כאבי בטן. בתיאום עם הקצינים, ב' עזב את המשימה ונסע לרחובות, ומשם, עם ל', הישר להדסה הר הצופים.
"כשב' הגיע הביתה ל' הרגישה יותר טוב, אבל ביקשתי מהם שיגיעו בכל מקרה לעשות שבת אצלי בירושלים, כדי שיהיו מוכנים ללידה, ושיגיעו עוד בשישי לבית החולים לבדיקת אולטרסאונד", משחזרת אמו דפנה, ומוסיפה: "כשהגעתי לבית החולים בדקתי את ל' ורצינו לשחרר אותה בגלל שלא היתה פתיחה, אבל היא היתה כבר בשבוע 40 פלוס 3, וראינו שהתינוק לא גדל מזה שבועיים, ושהגיע הזמן לעשות זירוז".
"אמרתי לאשתי, חצי בצחוק, שאם היא לא עושה זירוז אני חוזר למילואים לשישי-שבת – הרי עזבתי את החבר'ה באמצע משימה. זה שכנע אותה", צוחק ב'. "בשישי עשינו זירוז ובשבת נולד הבן שלנו".
בשביל דפנה, שזאת כבר הפעם השנייה שהיא מיילדת את כלתה, זו היתה חוויה מרגשת. "לראות את הבן שלך במדים, כשאת מחזיקה את התינוק שלו שרק נולד, זאת תחושה חזקה מאוד. מאז תחילת המלחמה ביקשתי לא לשמש אחראית משמרת במחלקה, אלא ממש לעבוד בשטח, ליילד, לעזור להביא חיים לעולם. ועכשיו כשאני מרגישה את זה כל כך קרוב אליי – אני רואה שזה הניצחון האמיתי של העם שלנו", היא מסכמת בהתרגשות.
ישי
עם ישראל חי