דצמבר 1909, בקצה רחוב בשכונת זיכרון משה, שנוסדה רק ארבע שנים קודם לכן, בדירה שכורה בת ארבעה חדרים, קומץ מורים צעירים ומספר הורים החליטו להקים את הגמנסיה העברית הראשונה בירושלים. היתה זו הגמנסיה השנייה בארץ ישראל, כששלוש שנים קודם לכן, בשנת 1906, הוקמה הגמנסיה "הרצליה".
עם מקימי הגמנסיה הירושלמית נמנו יצחק בן צבי וינאית בן צבי, הרופא נפתלי וייץ ורעייתו, הסופרת והציירת אסתר סלמפיאן (שבחרה להיקרא – אירה יאן). הם היו חלק מקבוצה, שנקראה "ירושלים החדשה", שנתמכה על ידי בוריס שץ ואליעזר בן יהודה. הם שמו להם למטרה להחיות את התרבות העברית, לחזק את ערכי הציונות, לקיים את הלימודים בעברית בלבד.
ההתחלה היתה קשה, עם שבעה תלמידים – בנים ובנות שישבו יחד באותה כיתה. מספר יצחק בן צבי על הימים הראשונים הקשים: "ניגשנו להוראה בהתלהבות יתירה, אולם כמעט בלי אמצעים. כל התנאים היו נגדנו: החרדים רגזו לא רק על עצם המוסד, אלא על טיב המורים – שנודעו כחופשיים בדעותיהם וכסוציאליסטים, משנה רוגז היה שהעזנו לכנס ילדים וילדות בבית-אולפנא אחד".
ברור היה שאנשי היישוב הישן יתנגדו לקיומה של גמנסיה חילונית, אך גם צוות הגמנסיה בהרצליה, התנגד למוסד המתחרה, אשר לא עמדו בראשו אנשי חינוך מקצועיים. החרדים התנכלו למקום, השליכו אבנים על הבניין ופרסמו כנגדו פשקווילים ארסיים.
המבנה הראשון של הגמנסיה בזיכרון משה (צילום: באדיבות הגימנסיה)
מבנה הגמנסיה כיום (צילום: אדם אקרמן)
בין התלמידים הראשונים של הגמנסיה בירושלים נמנו אהוד – בנו של אליעזר בן יהודה (בנו המפורסם יותר איתמר בן אב"י, הצליח להתקבל לבית הספר אוולינה דה רוטשילד – של בנות דתיות שלמדו בשפה העברית), אירה אן – הבת של הזוג וייץ.
הריהוט במוסד החינוכי היה דל מאוד, לא היו בנמצא ספרי לימוד בעברית, כך שצוות המורים תרגם טקסטים מספרי לימוד רוסיים. עד פתיחת הגמנסיה היו רק מוסדות "עזרא" או "אליאנס" לבנים – ללימוד בגרמנית ובצרפתית. המאמץ ללמד בעברית, הרשים מאוד את נחמן ביאליק וידידו יהושע רבניצקי, שבאו לבקר בגמנסיה והקשיבו לאחד השעורים. השם "גמנסיה" היה עדיין יומרני מידי והמייסדים, שמוצאם היה ברוסיה, בחרו בו כי כל מוסד לימודים במולדתם נקרא כך.
בית הספר שהוקם נאלץ להילחם קשה על עצם קיומו. למרות זאת, בשתי שנותיה הראשונות של הגמנסיה, הצליחו המייסדים להכפיל ולשלש את מספר התלמידים, ולכבוש את אמונם של חוגים חדשים. ברם, המוסד לא זכה לתמיכה כספית מספקת ממוסדות ציוניים או מאסוף תרומות, והתקשה לשלם שכר למורים, ושכר הלימוד שנגבה היה זעום. שנת הלימודים השנייה נפתחה עם 24 תלמידים ולצוות המורים הצטרפה שולמית בן-צבי, אחותו של יצחק בן צבי. הצוות המצומצם אימץ את אמרתו של הלל הזקן, שיצחק בן צבי אהב לשנן: "במקום שאין אנשים – היה אתה האיש".
שלט ההסבר על ייסוד הגמנסיה (צילום: אדם אקרמן)
למרות ההתלהבות, הסתבר כי לא ניתן לקיים מוסד חינוכי ללא שום ניסיון, ועל כן נעשתה פנייה למנהל גמנסיה הרצליה ד"ר יהודה מטמון-כהן, שיגיע בזמנו הפנוי. הוא התבקש להכין תוכניות לימוד, ולהביא חומר עזר ולהנחות את המורים חסרי הניסיון בירושלים. משך כחצי שנה ד"ר מטמון-כהן הגיע בסופי שבוע לירושלים, ואף הצליח לגייס מספר מורים מנוסים ומוכשרים – בהם חוקר המקרא נפתלי טור סיני והמחנך יצחק יעקובי שהביא לגמנסיה ארבעה מילדיו שיתחנכו בה. ד"ר מטמון-כהן, הכשיר את בכיר המורים, שלמה שילר להיות למנהל, ואז הגמנסיה התחילה לעלות על פסי הרכבת הנכונים.
אז חוזה השכירות בזיכרון משה עמד לפוג, וחבר חדש בוועד המנהל, הרופא והלשונאי ד"ר אהרון מאיר מזי"א, החליט לשכן את הגמנסיה בקומה התחתונה של ביתו המרווח. כאשר דומה היה שהגמנסיה עלתה על דרך המלך, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1916 הטורקים סגרו את בית הספר. בסיום המלחמה עברה הגמנסיה לעוד תחנה בדרכה – "בית דוידוף" המפואר בשכונת הבוכרים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הבניין בשכונת הבוכרים, הכיל עד 200 מקומות. הגמנסיה התמלאה בתלמידים, ההנהלה הציונית החלה במאמץ למצוא מבנה קבע. תחילה היה רעיון להקים אותה בהר הצופים, סמוך לבנייני האוניברסיטה העברית, לבסוף הוקצה לבית הספר שטח בקצה שכונת רחביה ובסמוך למוסדות הלאומיים.
משך שנתיים נבנה הבניין ברחוב קק"ל 14. המעבר היה במאי 1929 – וכך 20 שנה אחרי שהוקמה הגמנסיה, היא מצאה בית חם וסביבה אוהדת מאוד. המשפחות של המכובדים הספרדיים, שהיו בין מייסדיה של רחביה בשנות 1920, ובני המשפחות האשכנזיות הוותיקות של היישוב הישן, וכן משפחות משכילות של היישוב החדש (כמו יצחק וינאית בן צבי), חברו יחדיו להקמת שכונה עברית למופת. עולי העלייה ה"יקית" (שהגיעו בין השנים 1936-1933) – הפכו את השכונה למודרנית עם מעמד בינוני-גבוה. כל המשפחות האלו שלחו את בניהם ללמוד בגמנסיה תחת ניהולו של המנהל המלומד ד"ר יוסף מוהליבר.
פינת זיכרון עם שמות חללי צה"ל בוגרי הגמנסיה (צילום: אדם אקרמן)
רחובות שנקראו ע"ש בוגרי הגמנסיה (צילום: אדם אקרמן)
הגמנסיה הפכה למוסד חינוכי-ציוני החשוב ביותר בירושלים – והודבק לה תווית אליטיסטית. מנהלי הגמנסיה לא הסתפקו בלימוד הפורמלי, ובחצר קם צריף של שבט הצופים הראשון בירושלים – שבט מצדה. היו מורים שלימדו בבוקר ובשעות אחר הצהרים הם היו למדריכים, והחדירו בתלמידים רוח חלוצית להתנדבות ולעזרה הדדית. לבניין הראשי נוספו אגפים חדשים, והגמנסיה תרמה להתיישבות אמידים בירושלים, שאחרת היו משתכנים בתל אביב או בחיפה.
בהדרגה הגמנסיה היתה לאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ ועם בוגריה נמנו אישים ידועים בכל תחומי החיים. שלושה נשיאים יצאו מכתליה – יצחק בן צבי, אהרון קציר וראובן ריבלין. הגמנסיה זכתה בחתני פרס ישראל שלמדו או לימדו בביה"ס – שופטים ידועים כמו אליעזר גולדברג, שמואל תמיר ומרים נאור. עיתונאים בעלי השפעה כמו אליעזר יערי, דנה וייס, גיל חובב, איילה חסון ואברי גלעד. סופרים כמו א"ב יהושע, עמוס עוז, א.א. קבק, יצחק שלו. אנשי ביטחון כמו יגאל ידין (שהיה גם רמטכ"ל), כרמי גילון, האחים יוני ובנימין נתניהו, דני מס (מפקד הל"ה), אברהם שטרן (יאיר), נחמן שי (שזכה לפרסומו כדובר צה"ל). הגמנסיה גאה גם בכדורגלן דני נוימן, שלימים היה גם לעו"ד. שלושה ממנהליה הבולטים באו מתחום המדעים: זבולון תוכמן, שמואל מיכאל והמנהל הנוכחי דני ליבוביץ' (נמצא בתפקיד מזה 9 שנים). מעל ל-40 רחובות קרויים בירושלים על שם מורים ותלמידים בוגרי הגמנסיה, ובבית הספר ישנו לוח עם שמות הרחובות הללו.
תלמידי הגמנסיה מביעים תמיכה בלוחמי צה"ל במהלך המלחמה (צילום: באדיבות הגמנסיה)
כיום לומדים בגימנסיה כאלף תלמידים בכיתות ז' עד י"ב, ומספר בוגריה מאז ייסודה מתקרב ל-12 אלף. הכנס הגדול ביותר בתולדותיהם של בוגריה היו בשנה ה-75 לייסודה. ביוני 1983 הגיעו כ-4,000 בוגרים (חלקם גם מחו"ל), ומאחר והיו עוד כ-2,000 איש (מוזמנים ותלמידי הגמנסיה והוריהם) – הוחלט לקיים את העצרת בבריכת הסולטן, שנפתחה בדברי הנשיא חיים הרצוג.
לפני כ-15 שנה, לקראת שנת ה-100 לייסוד הגמנסיה נעשו הכנות מוקדמות, אך בשל מבצע "עופרת יצוקה", התקיימו רק כנסים בכיתות ובאולם הכינוסים. השנה הנוכחית, שהיא כאמור ה-115 לייסודה של הגימנסיה, האירועים הם בצל הכבד של מלחמת "חרבות ברזל". עד עתה נפלו 6 מבוגרי הגמנסיה בקרבות, והוכן לוח מיוחד לזכרם. יחד איתם נפלו 148 בוגרים במלחמות ישראל.
מנהל הגמנסיה דני ליבוביץ (צילום: אדם אקרמן)
הגמנסיה היא סיפור הצלחה, אך היא עברה שתי טלטלות חינוכיות ששינו את אופייה. משנת 1961 היא נמצאת בחסות העירייה ונקראת "תיכון עירוני א'". בשנת 1982 עיריית ירושלים החליטה להפוך את בית הספר לאינטגרטיבי המתמודד עם אינטגרציה. היו מתחים בין הורים ומורים בין תלמידים לבין עצמם – כיום בית הספר הוא אינטגרטיבי לחלוטין ומקבל ברצון את כל המגוון האנושי של ילדי ירושלים. ישנם גם היום בצוות המורים, כאלו שבגרו בבית הספר וביניהם כאלו שאף מביאים את ילדיהם ללמוד בו. מספר הזכאים לבגרות מגיע ל-90 אחוז.
לגמנסיה מפעל טיולים ומסעות מרשים. התלמידים עוסקים בפעילות תורמת בימי שגרה ובמלחמה בפרט. הם נפגשים עם ניצולי שואה, ומתנדבים כעת לעבודה חקלאית בתקופת המלחמה ביישובי הדרום. לא בכדי רבים מהבוגרים מתייחסים לבית הספר כ"בית גמנסיה רחביה".
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
מתח מיני
היה תענוג…