לכתו של דרור קשטן ז"ל היכה בהלם את עולם הכדורגל הישראלי, למעשה ניתק אותו מגדול המאמנים הישראלים אי פעם. לנו, אוהדי בית״ר – הוותיקים יותר וגם אלו שקצת פחות, אבל רק קצת – דרור קשטן הוא שם נרדף להצלחה. אפילו הצלחה בטוחה.
ארבע קדנציות אימן קשטן את בית״ר, ובכל אחת מהן הוא זכה בתואר/ים. בסך הכל 7 תארים ב-7 שנים לא רציפות. משהו שאנחנו יכולים רק לחלום ולדמיין, אבל קשטן? הוא הגשים לנו את הכל. האליפות הראשונה, הבתולית, 2.5.87, ערב יום הזיכרון לחללי צה״ל בבלומפילד. רק אישיות כמו קשטן יכול היה לקחת מועדון מבולבל מכור מחצבתו הרעוע, לשחק עונה שלמה בבית של הפועל ומכבי תל אביב ולזכות שם באליפות על הראש של כולם ובצורה משכנעת כל כך. כמו שרק קשטן הוא היחיד שיכול היה לשלוח את אורי מלמיליאן ליציע בטענה של ״שביתה איטלקית״, לקראת משחק השלמה נגד מכבי נתניה כשאנחנו קנדידט רציני לאליפות ולהפסיד בעבור עיקרון ברור.
רק דרור קשטן יכול היה לקחת פרויקט של שחקני בית חצי אלמוניים שרק חזרו לליגה הבכירה אחרי גלות בת שנה בארצית ליגה, להבין שזקוקים לעוד כח התקפי ולהנחית חלוץ אלמוני מהפועל רמת גן בשם רונן חרזי ויחד עם הכוכב הבלתי מעורער אלי אוחנה, להביא אליפות שנייה לבירה. בתווך היה גביע במשחק מטורף (3:3) מול האלופה מכבי חיפה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי פרידה של שלוש שנים, קשטן חזר כדי להביא את האליפות אולי המתוקה ביותר עבור רבים מאיתנו, יש הקוראים לה ״אליפות השרוכים״, אנחנו התענגנו על קבוצה התקפית שפשוט היתה ענקית וטובה מכל השאר. היתה גאווה בית״רית עצומה כשדרור קשטן אימן אותנו. מדובר אולי בדבר והיפוכו, קשטן המאמן הקפדן, המגוהץ, המסורק למשעי, מגולח ומסודר משתלב שתוך ההמולה הירושלמית עמוסת המקורבים, השכונתית שהיא שלנו, של כולנו. כאילו רכוש קנייני היא עבורנו, בטח צינור האוויר המציל חיים שלנו? מסתבר שבכדורגל הכל אפשרי והכל יכול להיות.
הילד הפולני, שניגן בכינור ואהב כדורגל בכל מאודו, היה גם חלק מקבוצת הבנאים לאורך ההיסטוריה שהניח כאן יסודות לאימפריה שהפכנו להיות ברבות הימים. הביטויים ״אימפריה״ ו״הקבוצה של המדינה״, קיבלו משנה תוקף דווקא תחת הדרכתו של קשטן. רבים אמרו עליו שהוא קשוח ולא מתפשר על עקרונות, אבל באותה נשימה דיברו עליו כאבא, דמות מופת מקצועית, ערכית ואנושית. יצא לי לפגוש בו בכמה מקרים, אדם חביב, חריף וחד, אהוב מאוד על הסובבים אותו ויודע בדיוק מה לומר ובהחלט מה נכון לא לומר, בוודאי שלא למצלמות.
זו לא סקירה היסטורית, זו סקירה רגשית מתוך המוח שמציף זיכרונות צרופי אושר והתרגשות, עונג מכדורגל ובעיקר גאוות יחידה של אוהדי בית״ר ירושלים, אשר חבים לדרור קשטן את סך כל הרגשות הללו שהעניק לנו, לאורך השנים. תמיד אזכר בחיוך קל, "חמסיקה" קטנה מבצבצת מבעד למכנסי ג׳ינס כחולים כהים ומגוהצים, חולצת תכלת מכופתרת ומקופלת בזרועות במידה וחם מידי והערות חדות וברורות לחבורה על הדשא לתת את הצגה וגם את הנשמה.
תודה רבה דרור קשטן הגדול, נוח על משכבך בשלום.
שמך כבר חקוק באותיות זהב בלתי מחיקות בספר דברי הימים של הכדורגל הישראלי בכלל ושל בית״ר ירושלים בפרט.
גד
ממש מרגש, איש יקר היה