הדיון בבית המשפט העליון על צמצום עילת הסבירות (צילום מסך אתר הרשות השופטת)
הדיון בבית המשפט העליון על צמצום עילת הסבירות (צילום מסך אתר הרשות השופטת)

בג"ץ עילת הסבירות: למי המילה האחרונה?

שאלת האיזון הסבוכה הונחה בפני בית המשפט העליון, ופיצול הדעות בקרב השופטים מבליט עוד יותר את המורכבות. האם על חודו של קול אמורה להתקבל הכרעה כה דרמטית? | טור דעה

פורסם בתאריך: 3.1.24 08:19

פיצול הדעות בהחלטת בית המשפט העליון בעניין עילת הסבירות חושף בפנינו את הקשיים המלווים את אחת השאלות המרכזיות בעולם המשפט: מי עומד בראש הפירמידה. מצד אחד, קיימת הדעה לפיה על כל הרשויות לאזן זו את זו: בית המשפט את הכנסת והממשלה – והכנסת והממשלה לאזן את בית המשפט וזו את זו. דא עקא, מבנה אידיאלי זה אינו עומד במבחן המציאות ולעולם תישאל השאלה – למי המילה האחרונה?

המורכבות נובעת מהתפיסה הבסיסית שלפיה כולנו רוצים שהממשלה והכנסת לא ינהגו בשרירות באזרחים. איננו מעוניינים שממשלה שאוחזת בדעות פוליטיות מסוימות תתנכל לבעלי הדעות ההפוכות, לדוגמא. לשם כך דרוש פיקוח שיפוטי. מנגד, פיקוח כזה מעורר קושי גדול שבעתיים: שופטי בית המשפט העליון אינם נבחרי העם, בשום אופן. שופטי בית המשפט העליון הם אנשים בעלי דעות פוליטיות, ובהנחה שהם בני אדם כמו כולנו – הדעה הפוליטית של כל אחד מהם תשפיע על הכרעותיו כששאלות פוליטיות וציבוריות יגיעו לפתחו. כדי לחדד זאת, תארו לעצמכם שתוגש עתירה נגד המשך כהונתו של ראש ממשלה נבחר או נגד תוצאות של מערכת בחירות ובית המשפט העליון, שרוב שופטיו אוחזים בדעות פוליטיות הפוכות, יחליט שניתן לבטל את הבחירה של העם ולבטל את מינויו. אם בית המשפט העליון ישנה את תוצאות הבחירות – איש לא יוכל לעשות דבר.

חלק גדול מהדיון בחדשות וברשתות נראה כמו דיון מלומד, כשבפועל הוא מוטה פוליטית באופן מובהק: כדי לבדוק עד כמה דעה שאתם שומעים היא עניינית, תמיד בדקו האם האדם שעומד בפניכם היה דבק באותה דעה, גם אם היינו מחליפים ימין בשמאל באותו דיון. שאלו אותו, לדוגמא, האם היה אוחז באותה דעה אם בבית המשפט העליון היה רוב הפוך פוליטית, מצד אחד, ובממשלה ובכנסת היה רוב בעל דעות פוליטיות מנוגדות, מן העבר השני.

כך או אחרת, אחד ממנגנוני הביקורת על פעילות הרשויות נעשה בדרך של בחינת סבירות פעולת הרשות. עם זאת, כאשר לצד הרצון למנוע מהרשות לפגוע בזכויות האזרח בצורה לא סבירה, אנו עומדים מול הקושי – מהי "סבירות" זו ועד כמה אנו מעוניינים להעניק לשופט מזדמן שיקול דעת רחב להגדיר אסור ומותר. שופט אחד יחשוב שמתן אישור להפגנה של גורמי ימין – אינו סביר, ואילו אישור להפגנה של גורמי שמאל – סביר בהחלט, או להיפך. יתר על כן, שיקול דעת רחב כזה, ממקם את בית המשפט מעל גורמי השלטון בלי שאיש מינה אותו לעשות זאת ובלי שתהיה עליו ביקורת כלשהי.

הממשלה ניסתה לפתור קושי זה על ידי חקיקת חוק שלא יאפשר פסילת החלטות של הממשלה, ראש הממשלה והשרים בשל "חוסר סבירות", ועל מנת שבית המשפט העליון לא יוכל להתערב בו – הגדירה אותו כחוק יסוד. לכאורה, שח-מט של הכנסת לבית המשפט. נטיית הלב היא לומר שבית המשפט העליון, שאינו גורם נבחר, אינו יכול לפסול חוק שנחקק על ידי הרשות בה העם בחר. טענה זו נראית הגיונית מאוד, על פניה; תארו לכם שהכנסת מחליטה להעניק זכות לחיילים ללמוד חינם באוניברסיטה, ובית המשפט העליון מחליט לפסול את החוק כי "אינו סביר", או מקרה בו בית המשפט העליון מבטל את חוק השבות שמעניק אזרחות-אוטומטית ליהודים, בלבד, בניגוד לדעת הרוב המוחלט של העם. לא נרצה שלבית המשפט יהיה כח לפסול חוקים כאלה, כמובן.


עו"ד אריאל עטרי (צילום: פרטי)

עו"ד אריאל עטרי (צילום: פרטי)


 

 

ואולם, יש צד שני לאותה מטבע: תארו לכם שהכנסת מחוקקת חוק שקובע שכל יהודי ממוצא רוסי יבלה במגרש הרוסים לילה אחד בשבוע, חוק שמחייב אשכנזים להשתזף שלושה ימים בשבוע, או חוק שקובע שכל היהודים ממוצא מזרחי חייבים לאכול גפילטעפיש. אין ספק שנרצה שיהיה גורם שיבטיח לא לאכוף חוקים כה לא אנושיים ואכזריים על האזרחים, גם אם מדובר ב"חוק-יסוד: מגרש הרוסים" או ב"חוק יסוד: גפילטעפיש".

מאחר שקיימת זהות כמעט מוחלטת בין הכנסת לממשלה – מנגנון הפיקוח הזה חייב להיות חיצוני לשניהם, וכך אנו שבים לפיקוח של בית המשפט.

בסופו של יום אנו נותרים עם שאלת האיזון הסבוכה וזו הונחה בפני בית המשפט העליון.

מורכבות זו באה לביטוי בפיצול הדעות בין שופטי העליון.

בית המשפט העליון קבע ברוב של שמונה מול שבעה כי יש להכריז על בטלותו של התיקון לחוק-יסוד: השפיטה ששלל, באופן גורף, את הביקורת השיפוטית על סבירות החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים, בשל הפגיעה החמורה וחסרת התקדים, לשיטת שופטי הרוב, במאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. מרבית השופטים קבעו כי במקרים חריגים וקיצוניים מוסמך בית המשפט העליון להכריז על בטלות חוק יסוד. עם זאת, גם בינם לבין עצמם הם חלקו בשאלת מקור הסמכות שמאפשרת להם לפסול חוק יסוד. שופטי הרוב קבעו שמקרה זה הוא מקרה קצה שבו חרגה הכנסת מסמכותה ולכן יש לבטלו. דעת הרוב סברה עוד כי פרשנות התיקון אינה מותירה מקום לספק שהוא חל גם על החלטות מופרכות והחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני של השרים והממשלה ולכן יש לבטלו. הם סברו שהחוק פוגע בעקרון הפרדת הרשויות ועקרון שלטון החוק.

גם שבעת שופטי המיעוט היו חלוקים בינם לבין עצמם: חלקם סבר שיש להעניק לתיקון פרשנות מקיימת ועל כן אין מקום לדון באפשרות ביטולו. הם קבעו שיש להמשיך לבקר החלטות שלטוניות רק במקרי קצה, כפי שהיה נהוג עד לפסק הדין "דפי זהב" בשנת 1980 (באותו פסק דין החל הנשיא אהרן ברק את "המהפכה החוקתית" שהעניקה לבית המשפט העליון סמכות ביקורת רחבה על סבירות פעולות הרשויות). השופטים סולברג ומינץ חלקו על עמדת הרוב בכל הנוגע לסמכות העקרונית של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד, ואף על סמכותו להכריע בשאלה זו, וציינו כי אין מקור סמכות המאפשר לקיים ביקורת כזו.

לסיום, ראוי לציין שדרך קבלת ההחלטה – מעוררת מחשבות נוגות. פסק הדין בסוגיה כה מרכזית זו התקבל ברוב של שמונה מול שבעה, כאשר אילו היה ניתן בעוד שבוע וחצי – היתה התוצאה – הפוכה. מאחר ששתים משופטות הרוב, חיות וברון, כבר לא יהיו שופטות – התוצאה היתה שבעה שופטים שקובעים שאין לבטל את החוק לעומת שישה, בלבד, שסבורים שיש לבטלו. מהפך.

האם זו הדרך שבה אמורה להתקבל אחת ההחלטות הדרמטיות ביותר שניתנו מאז שקמה המדינה?! על זה אתם מוזמנים להשיב בעצמכם.

  • הכותב הינו עורך הדין הירושלמי אריאל עטרי, מומחה למשפט פלילי.

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר