הצייר לודוויג בלום (1973-1891) עלה ארצה בגפו מצ'כיה בשנת 1923, כשהיה בגיל 32, והתיישב בירושלים. משך 50 שנה התגורר בעיר וצייר אלפי ציורים – מאתרי הארץ ובעיקר מירושלים. הוא תיעד את נופיה של ירושלים, סמטאותיה של העיר ואת המקומות הקדושים לשלושת הדתות המונותיאיסטיות. במלחמת העצמאות בה שכל את בנו אליהו ז"ל, ציוריו היו "מצלמה" להרס וחורבן וציורי דיוקנאות של לוחמים. עם קום המדינה תיעד טקסים סמליים לאומיים כמו חנוכת הכנסת הראשונה, העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל, או כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1951 בירושלים.
בלום זכה אמנם לאות "יקיר ירושלים" בשנת 1968, אך יצירותיו לא הוצגו באף מוזיאון מרכזי בארץ – כמו מוזיאון ישראל או המוזיאון לאמנות בתל אביב. היתה התעלמות מיצירותיו בספרי האמנות בישראל, למרות שהם היו לאהודים מאד באירופה ובארצות הברית. יצירתו לא נחשבה מודרנית ולא התקבלה באהדה בזירה האמנותית בישראל. הממסד הישראלי נעדר חיבה לציוריו, והוא לא היה מחובר לבצלאל. מציאות זו נגרמה גם בשל העובדה, שתקופות ארוכות בלום שהה בחו"ל לקידום מכירות יצירותיו. בשונה מאמנים רבים – הוא התפרנס מאמנותו ועורר קנאתם של ציירים אחרים שנאלצו להתפרנס מעבודות הוראה שונות. הוא לא זכה שרחוב בתחומי ירושלים יקרא על שמו, לא הוצא בול לזכרו, לא הוגש כמועמד לפרס ישראל – ולא הוצב שלט לזכרו על בית מגוריו (ברחוב המלך ג'ורג' 33). בשנת 2014, באיחור רב, חנך ראש העיר דאז, ניר ברקת, בלחץ משפחתו ומוקיריו, רחוב על שמו בסיבוב מוצא מחוץ לירושלים – מקום שהוא אהב וצייר ממנו מראות מיישובי הפרוזדור.
לודוויג בלום ז"ל (צילום: באדיבות נכדתו מירה בלום-חן)
לעומת זאת, בעיר הולדתו ברנו הביעו גאווה על כך שבן עירם לודוויג בלום, היה לצייר מפורסם בירושלים, ובטקס בו השתתף גם שגריר ישראל בצ'כיה נקבע כבר בשנת 2000 שלט על הבית בו נולד וגדל. מתחת לשמו ותאריכי חייו נכתב בשלוש שפות "צייר ירושלים". רק בשנות ה-1980, החלה "תחייה" של לודוויג בלום בעולם האמנות הישראלי. בתערוכה שהתקיימה ב-1988 בגלריה "מעיינות", ממש מול ביתו – הוכן קטלוג עם צילומי מבחר יצירותיו – שכל עותקיו הצליחו להימכר למבקרים. תערוכה נוספת שהגבירה את נוכחותו המחודשת בקרב הציבור הישראלי, התקיימה ב-2009 בבית התפוצות בתל אביב, ונחלה הצלחה רבה.
מגיל 12 התגלה כשרונו האמנותי של לודוויג בלום, וזאת יחד עם הצטיינותו כספורטאי, בעיקר בתחום ההתעמלות. למורת רוחם של הוריו שרצו שיצטרף לעסקי המסחר שלהם, הוא החליט בסיום לימודי התיכון לנסוע ללמוד ציור בבית ספר פרטי של צייר יהודי וינאי. בו זמנית היה חבר במועדון הספורט של וינה והצטיין בתרגילים על מכשירי מתח ומקבילים. קשריו עם ארגון מכבי, הגבירו בו את הזיקה הציונית וקירבו אותו מאד לקריאת כתבי בנימין זאב הרצל – והרצון לחיות בארץ ישראל עלה. תוכניותיו לעלייה עוכבו בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגייסו לצבא האוסטרי. כישרונו בציור התגלה על ידי מפקדיו, והוא מונה לצייר מפות קרב להערכות כוחות צבאיים. בסיום המלחמה השלים את לימודי הציור באקדמיה לאמנות בפראג. בסיומם החל במסע השתלמות אצל טובי המורים במוזיאונים החשובים באירופה – בלובר בפריז, באמסטרדם התרשם עמוקות מטכניקת הציור של רמברנדט, וכן הגיע למוזיאונים בלונדון ומוזיאון פראדה במדריד. באביב 1923 הגיע לארץ כצייר מצטיין ולאחר שהות קצרה בתל אביב, בחר להתיישב בירושלים.
ציור של לודוויג בלום – לוחמי פלמ"ח בתש"ח (צילום: מתוך הספר לודוויג בלום תש"ח – בהוצאת ובאדיבות קרן לוין לאמנות)
בלום התלהב ממראות העיר העתיקה ומהנופים הפנורמיים מסביב. ציורו הראשון היה של הכותל המערבי. הוא התחבר לחוגי האינטלקטואלים בעיקר בקרב יוצאי אוסטריה וגרמניה. בשנת 1924 הכיר את אשתו דינה מאייר ונולדו להם שני ילדים, דבורה ואליהו. בלום הוקסם מירושלים בשל הצרוף של האוריינטליות ואירופאיות שמצא בה – ומהטיפוסים היהודים, הערבים והנוצרים שהתגוררו בה. הוא אהב את העיר, שהחזירה לו אהבה, והיתה למושא למרבית ציוריו. דמותו התמירה היתה למוכרת בעיר וכובע סומבררו רחב השוליים ועניבת הפרפר שענב תמידית באירועים חגיגיים ובבתי קפה בשעות מנוחה, הקנו לו את הכינויים "הצייר הג'נטלמן" ו"הצייר הצ'כי". בלום בלט במאור פנים, בנכונותו לסייע לזולת. הוא היה טבעי, ישר וענו. הוא לא הסתפק רק בציורי ירושלים – אלא הרבה בסיורים בצפון הארץ, בקיבוצי עמק יזרעאל וביישובי הדרום. וחיבתו לאוריינטליזם הביאה אותו גם למסע לירדן, פרס ועירק.
ציור של לודוויג בלום – עמדה צבאית מול הירדנים (צילום: מתוך הספר לודוויג בלום תש"ח – בהוצאת ובאדיבות קרן לוין לאמנות)
רוצים להישאר מעודכנים?
נופי ירושלים והאתרים הקדושים בה היו לעיקר פרנסתו. כושרו הגופני, זריזותו וחריצותו וכן אהבתו לאדם, יצרה לו קשרים עם הקצונה הבריטית הבכירה בעיר, ואף הנציבים העליונים היו בין רוכשי יצירותיו ומושא לדיוקנאות שיצר. סגנונו היה נטורליסטי-טופוגרפי ובציוריו הפנורמיים הבליט את יכולתו לקלוט פרטי פרטים ואת נוגה האור השפוך עליהם. את מיומנותו יוצאת הדופן של מכחולו ביצירתיות צבע ושמן, ביטא בציורים שהיו ראליסטים, משובחים, עזים וחדים. ברם, למודרניסטים בני זמנו הם נראו כשייכים לעולם העבר. דבר שלא מנע מהם לזכות באלפי רפרודוקציות, שמצאו מקומן על קירות בתים בישראל ובעולם.
בראשית דרכו בארץ זכתה אותו שקדנותו בזכייה בתחרות ב-1925 שפרסם הקונסול ההולנדי בירושלים ליצירת תריסר ציורים ממקומות קדושים, בעיר הקדושה ומחוצה לה. הציורים היו אמורים להיהפך לכרזות שיתלו בבתי ספר הולנדים כעזר ללימודי התנ"ך והברית החדשה. הקונסול הזמין תריסר ציירים והטיל על כל אחד לצייר תמונה אחת, ולהתחרות על שלוש נוספות: מנזר מר סבא במדבר יהודה, עין גדי ואתר הטבילה קאסר אל-יהוד ליד הירדן. תוך יום הגיש בלום ציורו "דרך הייסורים" בירושלים וכעבור מספר ימים – הגיע לשלושת המקומות המבוקשים האחרים. הוא העביר את ציוריו לקונסול ההולנדי ותוך שבוע, התקבל מברק שזיכה אותו לצייר את כל תריסר התמונות.
ציור של לודוויג בלום – קריית ענבים (צילום: מתוך הספר לודוויג בלום תש"ח – בהוצאת ובאדיבות קרן לוין לאמנות)
דוגמה נוספת: בעיר הולדתו ברנו בשנת 1936 החליטו במנזר האוגוסטיני המרשים, להקים במקום מוזיאון לתנ"ך ולברית החדשה. הם נזכרו שבן עירם, הצייר לודוויג בלום, חי בירושלים. אב המנזר הגיע לעיר, נפגש עם בלום והזמין אצלו ציור ענק, באורך 8 מטרים ורוחב 2 מטר של "מראה ירושלים מהר הזיתים". משך שישה שבועות מידי בוקר, לפני הזריחה, עלה לודוויג להר והכין גרסה באורך שני מטרים (שנמצאות כיום בטרקלין בית הנשיא). לאחר מכן משך שלושה חודשים, באולם הראשי בבניין ימק"א שהועמד לרשותו – עבד על הרחבת הציור ל-8 מטרים. הציור נגלל ונארז, ובדרך הוצג בתערוכות בלונדון ובמגדל אייפל בפריז, והגיע לייעדו רק ערב הפלישה הגרמנית לצ'כיה. המשטר הקומוניסטי לאחר המלחמה ראה בציור יצירה ציונית – והוא נשאר מגולל. רק ב-1991 הוא מוסגר ונתלה, בטקס שנערך במעמדו של שגריר ישראל בצ'כיה ובתו של לודוויג, דבורה חרמון.
הפרק הקשה בחייו של בלום היו האירועים ופיגועי התופת, שהיו בירושלים החל מ-1946 ועד תום מלחמת העצמאות. בעיקר הוא הזדעזע ממראות המצור, ההרס, הפגיעה בכנסיות ובבתי כנסת ברובע היהודי. פגז ירדני חדר לסטודיו שלו שהיה בבניין "טליתא קומי" (כיום רק עמוד זיכרון נותר ממנו ברחוב המלך ג'ורג'), ובנס גרם רק נזק לשרטוט שתיעד בלום, מהפיגוע של פיצוץ מכונית תופת ברחוב בן יהודה (22.2.48). נפילת בנו האהוב אלי (אליהו) בגיל 19 וחצי "בליל הגשרים" (16.6.1946) בגשר אכזיב היתה טרגדיה קשה עבור לודוויג ואשתו. הם הקלו על יגונם בהתנדבות ל"משמר העם". לודוויג קיבל אישור להיות מעין צלם צבאי ללא מצלמה, ובעזרתו הגיע לתעד לוחמים בלחימתם, ומקומות שנפגעו בקרבות כמו בית טאנוס, נוטרדאם, בית תורג'מן, הכנסייה בבית החולים האיטלקי וקיבוץ רמת רחל. הוא גם נדד לזירות קרב בדרום הגיע לבאר שבע ולנגבה המופגזת. בכל מקום שהגיע, לודוויג הפתיע ושימח את הלוחמים שפגש, בפורטרטים המדויקים שצייר להם.
לודויג בלום השלט על הבית בו נולד בברנו בצ'כיה (צילום: באדיבות נכדתו מירה בלום-חן)
בלום פעל רבות להקמת בית האמנים בירושלים. תחילה ניצל את קשריו עם משה דיין, שמונה למושל הצבאי של ירושלים בסיום המלחמה, לקבלת ביתן למטרה זו, של מגורי הקצינים הבריטים בסמוך למלון המלך דוד. עם פנוי בצלאל ברחוב שמואל הנגיד בשנת 1965 עבר מרכז האמנים לבניין המרווח. בלום שימש כיו"ר האגודה של הציירים והפסלים הירושלמים. תערוכות יחיד שלו נערכו בבית האמנים (כי לא זכו לייצוג במוזיאון ישראל), באפריל 1967 (חודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים) ובחודש מאי 1973 – כשנה לפני פטירתו.
טדי קולק אמר שציור הפנורמה של לודוויג בלום מהר הצופים – הוא הציור הייצוגי ביותר של ירושלים, שראה אי פעם. כמו כן סיפר כי בהיותו מנהל משרד התיירות הממשלתי הרבה במשלוח עותקים צבעוניים ממנו. לדבריו "תמונותיו של בלום פעלו טוב בהרבה לקרב את בני עמנו בגולה למדינתנו, מאשר כל השליחים גם יחד".
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
יוסי
יש רחוב על שמו בירושלים