האמת שדי נמאס לעסוק במגוון הדרכים המשונות (בלשון עדינה מאוד, כן), בהן מצליח זיו אריה להחריב כל חלקה טובה בהפועל ירושלים, אבל כל עוד מקבלי ההחלטות שי אהרון ואורי שרצקי חתמו קבע במנזר השתקנים וממשיכים לגבות את האיש, משל היה במעמדו של סר אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, ידינו – כמו אלו של שחקני הקבוצה – קשורות. מסוכן והזוי כאחד לחשוב שאריה מנסה לכאורה להזיק מקצועית לקבוצה בכוונה תחילה, אבל האופציה השנייה מסוכנת לא פחות – מי שמעז לקרוא לעצמו מאמן פשוט לא מבין את המשחק ואת המטרה שלשמה התכנסנו.
מוטב לפשט את הדברים וההאשמות החמורות לשפת הכדורגל – כזו שאריה אמור להבין, אבל לצערנו הוא לא – בשום מצב, ובפרט במצבה הנוכחי בקרקעית הטבלה עם 2 נקודות עלובות וללא ניצחון, הפועל ירושלים לא יכולה להגיע למשחק ביתי מול הפועל חיפה עם סגנון משחק הגנתי, שלא לומר בונקר, ולקוות לחלץ נקודה. לא משנה מי פצוע, לא חשוב כמה זמן לא שיחקו כאן. גישה כזו מול מועדון בסדר הגודל שלך היא נגד הטבע.
את המאמן החסין של הפועל, כל זה פשוט לא מעניין. השחקנים המוכחים היחידים שיכולים להכריע משחקים עבור הפועל וזכו לחולצת ההרכב בראשון הם דון סדריק ועידן דהן. בכל הנוגע לחלוץ טבעי ב-11 כבר מזמן אבדה תקוותינו. סדריק, וממש לא בפעם הראשונה, נאלץ לרדת לאחור כ-30 מ' משערו על מנת לאסוף כדורים ולפתח התקפות, עד שלא נשאר לו כוח לסיים אותן. דהן, שהשתדל וניסה לעשות משהו בחלק הקדמי, גילה מה קורה למי שמנסה לבלוט ולהרים ראש בהפועל בגזרת ההתקפה – ירידה לספסל בהפסקה.
ומי נכנס כשחקן כנף התקפי כדי לנסות ולשנות את התמונה במצב של 0:0? עומר אגבדיש, מגן שיש שיאמרו שחוטא לא אחת גם בתפקידו המקורי. כשהאיש על הקווים עושה כל מאמץ אפשרי להרחיק את שחקניו מרחבת היריב, 'התפוקה' של הפועל בהתקפה מול קבוצה שעמדה 90 דקות בחוסר מעש הסתכמה בשני ניסיונות מרחוק של תומר אלטמן וקאפיטה, בעיטה אחת בכל מחצית. כרם זועבי, חלוץ טבעי ומוכשר שעשה עבודה טובה מול מכבי תל אביב, עשה את דרכו אל המגרש רק רבע שעה לסיום, וניכר היטב שבמצב העניינים הנוכחי הביטחון ממנו והלאה. איתי זדה, עוד פוטנציאל התקפי רחוק ממימוש, לא קיבל אפילו את זה.
רוצים להישאר מעודכנים?
את נאומי ה'שלטנו במגרש' של אריה בסיום, לצד תשובות המבטלות בזלזול כל חץ ביקורת המופנה לכיוונו, כולם כבר מכירים וממילא לא לוקחים ברצינות. כידוע, אותה שליטה מרגשת ואפקטיבית לא הספיקה אפילו לנקודה. 24 שעות אחר כך הראה אחמד סלמן להפועל ומאמנה איך עושים זאת נכון עם שער ניצחון בתוספת הזמן, ונותר רק לנחש בחסות מי הצליח חלוץ אדום תוצרת בית שעשה חיל ביורו עם הנבחרת הצעירה, לחגוג שלוש נקודות יקרות דווקא במדים צהובים.
סלמן, יחד עם מכונת השערים העונה לשם עידן שמש, נמצאים בראש רשימה של שחקני התקפה מוכשרים שרצו מאוד להצליח בהפועל, אך הסמכות המקצועית נתנה להם להבין בצורה הכי ברורה וחד משמעית שפשוט אין להם מקום בשורותיה.
וכדי להוציא את הרוח מהמפרשים בממלכתו של אריה אפילו לא צריך להיות חלוץ מטרה. שתי דוגמאות בולטות הם אשטה אווקה ואיינאו פרדה, שגילו לא אחת יכולות מרשימות בחלק הקדמי על אף היותם דפנסיביים במקור. מול הפועל חיפה, בכל פעם שעשו סימנים של קרבה יתרה לאזור המסוכן, הם פשוט נעצרו והלכו אחורה במכוון. מהצד, נראה כי המורא שהטיל עליהם מאמנם חזק יותר מהנטייה הטבעית לתקוף את שער היריבה.
בכל מחזור שעובר, הפער בין הפועל למקום ממנו נשארים בליגה הולך וגדל. עם האג'נדה נטולת ההתקפה של מאמנה, ממש לא נראה שזה הולך להשתנות. כל עוד ימשיך זיו אריה לחמם את הכיסא, תמשיך קבוצתו בדרך הבטוחה לקריסת מערכות כללית ומי יודע אם תוכל בכלל לנצח העונה יריבה כלשהי. עצוב וחבל שמנהל מקצועי שעשה קריירה כחלוץ רחבה קלאסי עם המספר 9 על הגב, נותן יד למחדל המתמשך הזה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אפס מאופס