כחודש אל תוך מלחמת 'חרבות ברזל' ונוכח חוסר הוודאות לגבי עתידו של המשבר החמור בתולדות המדינה, יש כמה דברים ברורים שאפשר להגיד בנוגע לירושלים.
בניגוד לתחזיות המודאגות לא פרצו בעיר עימותים אלימים רחבים בין ישראלים ופלסטינים.
גם במהלך החודש האחרון היו אירועים קשים של אלימות, אולם ההתפרצות המסוכנת שכולנו חששנו ממנה לא התרחשה. מדובר בגילוי אחריות מרשים של רוב תושבי העיר – ישראלים ופלסטינים כאחד. הכלת הרגשות הסוערים, הפחד והזעם, אינה מתרחשת מאליה אלא היא תוצאה של עבודה מאומצת של דמויות ציבוריות, קבוצות שכונתיות וארגוני חברה אזרחית. חלק מהמאמצים הללו כוללים גם תיאום בין ישראלים ופלסטינים בירושלים.
לצד זאת, הפחד והעוינות ההדדית לא נעלמו לשום מקום והאווירה הציבורית רוויה בהם. מהצד הישראלי יש חרדה בדבר ביטחונם של ילדים במוסדות חינוך, חשש מכוונות רוחשות רע של פלסטינים בשכונות סמוכות וטענות על תמיכה בטרור של עובדים וסטודנטים פלסטינים. תושבי מזרח ירושלים פוחדים להגיע לעבודה במערב העיר שם הם עלולים להיות מותקפים פיזית. היתקלות אקראית בשוטרים כרוכה בסבירות גבוהה בחיפוש גופני ואולי אף באלימות. מזה חודש שהגבלות המשטרה מונעות ממרבית תושבי מזרח ירושלים להתפלל במסגד אל-אקצא, דבר שמעורר דאגה וכעס רב בקרבם.
במהלך החודש האחרון, ההתמודדות של עיריית ירושלים, המשטרה ושאר רשויות המדינה עם המתיחות העזה בין ישראלים ופלסטינים שמה דגש בלעדי כמעט על אמצעים ביטחוניים – משיטור מוגבר, דרך סגירת מעברי קלנדיה ומחנה הפליטים שועפאט תוך ניתוק של כ-120,000 מזרח ירושלמים מהעיר ועד להקמת כיתות הכוננות וחלוקת הנשקים למתנדבים אליהן.
גם מי שסבור שמדובר באמצעים נחוצים, חייב להודות שהם כרוכים במחירים כבדים. פגיעתם אינה מבחינה בין מי שמחוללים אלימות לרוב רובם של התושבים שהם שומרי חוק. ההתייחסות אל מאות אלפי תושבי העיר הפלסטינים כאל איום בטחוני ותו לא מעמיקה את השסע בין ישראלים ופלסטינים בעיר שיהיה קשה מאד לתקן אותו גם כשהשגרה תשוב אלינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
דווקא בעת של משבר בטחוני, חיוני שגם הרשויות האזרחיות יפעלו ביתר שאת ויציעו מענה אזרחי לאתגרים של חיים בעיר דו-לאומית. הדבר שאולי הכי קל להתחיל ממנו הוא מתן מענה לקשיים הכלכליים שהמשבר מייצר בכל חלקי העיר. המנגנונים שנגישים יותר למערב בעיר פחות זמינים לתושבי מזרח ירושלים ונדרשת יזמה פרו-אקטיבית של העירייה ומשרדי הממשלה על מנת להקל על כך.
מנהיגי הציבור צריכים גם לפעול על מנת לחזק את הכוחות המתונים בעיר. ראינו מספר הצהרות להפחתת מתחים ומניעת אלימות נגד ערבים. למשל של שר הפנים משה ארבל מש"ס או קריאה של רבנים בכירים שיזם ראש העירייה משה ליאון. היה טוב אם ראש העירייה היה מצטרף בקולו לאמירות חשובות אלו ואף מגבה אותן במעשים. למשל, מפגש עם פעילים חברתיים משכונות ישראליות ופלסטיניות בעיר או סיור בשכונות פלסטיניות. במיוחד חשובה התערבותו מול המשטרה כדי לדרוש אבל גם לעודד את השוטרים לבצע את משימתם מבלי להפעיל שיטור אגרסיבי ואלימות. הסיפורים האישיים המגיעים מתושבי מזרח ירושלים על תקיפות בידי שוטרים מלמדים על חציה של קווים אדומים שחייבת להיפסק.
בשבועות האחרונים, היו לעמותת עיר עמים מספר הזדמנויות לכנס ביחד תושבים ישראלים ופלסטינים של העיר, שדווקא נוכח חששות גדולים מכוונותיו של "הצד השני" ביקשו להיפגש ולראות האם יצירה של ערוץ תקשורת יכול להיות צעד מועיל. פעם אחר פעם נוכחנו עד כמה מפגש בגובה העיניים שבו הנוכחים אומרים את שעל ליבם – כולל אמירות קשות ומאתגרות לאזני הצד השני – מאפשר לייצר הקשבה ולבנות אמון. קיימנו את המפגשים הללו עם חשש לגבי התוצאה שלהם ופעם אחר פעם מה שהתחולל בהם מלא אותנו השראה ותקווה. אם כיתות הכוננות שואפות ליצור ביטחון באמצעות חיץ וכוח הרי שמפגשים כאלו מייצרים זאת באמצעות שיח, הקשבה וחיבור. אם לצד עיר עמים גם גופים כמו מנח"י או המינהלים הקהילתיים יארגנו מפגשים כאלו הרי שהיה יכול להיות כאן מענה חיוני מעין כמותו לא רק להגברת תחושת הביטחון אלא גם ליצירת הבנה ואמון שחיוניים לחיים בירושלים.
- הכותב הוא חוקר בעמותת עיר עמים
יפה
איזה שקט? התפרעויות כל ערב בשועפט, פיגוע בשער הפרחים, צלבי קרס על המשלוחים של שופרסל, קללות על חיילים במקסטוק. ויש עוד. לא ראיתי שקט מהצד של הערבים. כשכל הערבים בירושלים יניפו דגלי ישראל, יעשו הסברה לטובת ישראל, יתנו ליהודים לעלות להתפלל בהר הבית בכל שעה, יאפשרו לי להסתובב בעיר בלי לאיים עלי- אז תהיה הרגשה טובה. בנתיים אני לא מעיזה להסתובב בחצי מירושלים ואתם טוענים שהערבים הם אלו שסובלים?