אהבה זה כואב

ירושלים היא עיר שאי אפשר להתעלם ממנה. כמו מחולל רגשות מרוכז, ירושלים מביאה אנשים לקצה:

יש שמתעבים את העיר ומרגע שדרכו בה מרגישים לחוצים תחת האבנים המדברות, שפופים תחת ההיסטוריה העתיקה שצצה בכל פינה. יש שמרגשים בה מפוחדים מעומס המריבות של היהודים עם הערבים, של היהודים עם עצמם ועם כל מי שבעצם נושם אוויר הרים צלול כיין. ויש למרבה הצער כאלה שהעיר מעוררת בהם שנאה עזה. אך לצד כל אלה יש כמוני שאוהבים, קצת מאוהבים, חולמים ולפעמים גם קצת הוזים.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

אני את האהבה שלי לעיר פיתחתי בגלל ספרים – בגלל עמוס עוז עם “מיכאל שלי” בגלל חיים באר. בגלל האבנים הישנות. בגלל הנשמה היתרה, ובעיקר בשל האוויר הקר שחודר לך לריאות ומגיע אל הלב גם בלילות הקיץ. כך הגעתי בתור סטודנט ללמוד בעיר וכך מצאתי את עצמי שם בחזרה עשר שנים לאחר מכן – הפעם עם צאצאים, וכך גם כשעזבתי את העיר למושב בהרים שסביבה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אך אהבה לעיר, אסור לה שתעלים את בעיותיה.

ירושלים בירת המדינה הופכת מיום ליום למושג, רעיון או חזון במקום לעיר ממשית. במשך אלפיים שנות גלות חלמו היהודים על כך שתחזנה עיניהם בשובם לציון. בשנה הבאה בירושלים הבנויה שרים בפסח ובכל הזדמנות. היה נוח עם חזון שלא צריך לממש. בפועל ירושלים שוחררה, נבנתה, הוקמה ועיני הצנחנים, הבונים והדורות הבאים חזו בה.

יועז הנדל (צילום: נחמיה גרשוני)

אך במקום להתייחס אליה כעיר ממשית המשיכו להתפלל, במקום לעסוק באופי העיר, עסקו באופי החלום. ירושלים של היום היא עיר שבה 70 אחוז מתלמידי כיתות א’ אינם לומדים בחינוך ציוני. רוב ערבי וחרדי קיים בעיר. מיעוט של תושבים ציונים. חילונים נוטשים את העיר, צעירים ליברלים מתרחקים ממנה וביום ירושלים שאותו אנחנו מציינים, יש רק בני הציונות הדתית בדגש על הזרם החרדלי.

התהליכים שעוברים על מדינת ישראל כולה, העלמות השוויון בנטל בשירות צבאי ולאומי (מיעוט בישראל – כ-42 אחוז – מתגייס לצה”ל להגן על המולדת), התרכזות עול המיסים על אותו חלק באוכלוסייה והעלמת סוגיות ליבה – עבר על ירושלים בצורה מואצת כבר שנים.

תייר שמגיע לירושלים לביקור בכנסיות ובעיר העתיקה לא ירגיש זאת וגם לא יתעניין בכך אבל מי שרואה בירושלים את תמצית החזון הציוני לא יכול להתעלם מכך.
זכיתי להיות חבר בכנסת ישראל ושר בממשלה עד לאחרונה, אני נהנה עכשיו מפסק זמן מהפוליטיקה ומהאפשרות לבחון את הסוגיות המרכזיות שלנו מהצד.
מידי יום אני מגיע לעיר, מנסה לקיים פגישות עסקיות ואחרות, לקדם פרויקטים במגזר הפרטי ולעודד עוד אוהבים ומתעניינים.

מסקנתי היא שאהבה אינה מספיקה כדי להפוך מגמה. ירושלים לא תוכל להמשיך כך רק על אדי הרעיון והטקסים הרשמיים.

אין עיר שבה יש רק אבנים משוגעים, אוהבים ושונאים. גם משרדי ממשלה ופיתוח הר החוצבים אינו מספיק. ירושלים חייבת להיות העיר שבה יתמודדו לראשונה עם כלל הבעיות של החברה הישראלית. דווקא שם צריך להתחיל את התיקון של החברה הישראלית. דווקא במקום שיש מי שהתייאש ממנו צריך לגעת בתפוחי האדמה הלוהטים – סוגית השילוב של החרדים והערבים. הכנסת לימודי ליבה, שירות לאומי, יצירת מעגלי עבודה.

כדי שירושלים תשרוד כעיר ממשית ולא רק רעיון או ידע ממשלתי לעבודה, צריך לייצר שכונות ליברליות-חילוניות שכדאי לגור בהן. מקומות בילוי אטרקטיביים לחילונים. וכמו שבמדינת ישראל 75 שנה אחרי הקמתה ברור שצריך חוזה חדש בין הממשלה לאזרחים ובין האזרחים לאזרחים, חוקה שתגדיר איזונים ובלמים, כך ירושלים צריכה מסגרת חקיקתית ברורה שבה נשמרות הזכויות של כלל הקבוצות.

כי מציון תצא תורה או חוקה או הבנה שמי שאוהב את המדינה ובירתה צריך לוודא שהכוחות הציונים יודעים להתאחד וכפי שבנו מדינה ושחררו את העיר, כך ידעו לשמור ולקבע לדורות הבאים.

הכותב הוא שר וח"כ לשעבר