שוק מחנה יהודה על רוכליו, צבעיו, ריחותיו, מסעדותיו הוא כבר זמן מה אבן שואבת לירושלים. עבור כל תייר שמגיע לעיר (ולבטח שעבור כל תושב) – השוק היא נקודת חובה לביקור. אך עם ההצלחה הכבירה התגלו גם מפגעים קשים. רק בשבוע שעבר היתה תאונת דרכים קשה, שבה נפגע הולך רגל שנאלץ לרדת לכביש בגלל צפיפות המדרכות ברחוב אגריפס. המדרכות צרות ואינן יכולות להכיל את ההמון השוטף את הרחוב, ובלית ברירה אנשים יורדים לכביש הסואן והתוצאה לכך היא לעיתים תאונות דרכים מיותרות ועצובות.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירת 3 חדרים בנחלאות? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
המדרכה הצרה גם 'מאכלסת' כל מיני מפגעים כמו רכבים ואופנועים החונים עליה, כספומטים, שטחי פריקת סחורה, ועוד כהנה וכהנה – וכל זאת בתוך אותה רצועת מדרכה צרה. על כל זה העיריה הגדילה לעשות ומתירה למפעל הפיס להציב דוכן הימורים בדיוק בצוואר הבקבוק, שבו רחוב המדרכה צר מלהכיל את הולכי הרגל. לתוך רצועת המדרכה ברוחב של שני מטר, בכל יום חמישי ושישי נדחקים עשרות אלפי אנשים שרוצים ליהנות מחווית השוק. בערב חמישי ובוקר שישי – הימים העמוסים ביותר – נדחקים מאות אנשים בכל רגע נתון על המדרכות הללו – הורים עם עגלות ילדים, נכים, מבוגרים, כאלה שעושים קניות – או כאלה שרוצים לחוות. התוצאה היא שרחוב אגריפס הפך להיות מלכודת מוות. הצפיפות על המדרכות בלתי אפשרית והולכי הרגל, בצר להם, יורדים לכביש הסואן לצד אוטובוסים, מוניות ורכבים פרטיים.
המרחב הציבורי חייב להיות בטוח להולכי רגל, ורק אז הוא יהיה מזמין ומוצלח עם מסחר משגשג לאורך זמן. הפטנט של להפוך, בחלק מימי השבוע, כביש סואן ומסחרי בתוך העיר למרחב להולכי רגל מתפשט כמו אש בשדה קוצים בערים רבות בעולם. זה קורה, לדוגמא, בניו יורק, בסן פאולו, בריו דה ז'נרו, בבוגוטה ובניו מקסיקו. אפילו בישראל לראשי הערים ירד האסימון עם סגירת רחובות בסופי שבוע ובכלל: שוק נחלת בנימין, שוק לווינסקי, שוק האיכרים בבאר שבע, המדרחוב בזיכרון יעקב ועוד. אלו מעט דוגמאות לחוכמת ההמונים. בכל המקומות הללו התחולל נס. רחובות אדומים ומסוכנים הפכו לזירה עירונית מזמינה. התושבים שמחו, בעלי העסקים חגגו וראשי הערים הראו לציבור שניתן לעשות מכביש מרחב הליכתי.
הדמיית מדרחוב באגריפס (צילום: הדמיה ש.פישהנדלר)
מרחב שוק מחנה יהודה שלנו הוא הזדמנות פז לחזון שכזה. במחי יד משה לאון ומהנדס העיר יואל אבן יכולים להפוך את הבעיה הבטיחותית החמורה לפנינה אורבנית ותיירותית כיפית ומזמינה. כל מה שצריך זה ניהול המרחב הציבורי – הסרת מכשולים מהמדרכות, אכיפה וגם, ואולי בעיקר, בימי חמישי בערב ושישי בוקר – כשהשוק בשיאו – לסגור את הרחוב לרכבים ואוטובוסים בכלל. ואז החגיגה העירונית תתחיל. זה קרה אגב, בימי הקורונה – אז כדי לסייע לבעלי העסקים סגרה העירייה את השוק בערבים כדי להזמין את הירושלמים לבוא ליהנות מהשוק. זה יכול, וצריך לקרות על בסיס קבוע.
הסטת הרכבים מרחוב אגריפס והפיכתו למדרחוב תאפשר להציב כסאות ושולחנות במרחב הכביש, תנועה בטוחה של הולכי רגל, וחגיגה של אנשים, רחוב, אוכל ומוזיקה.
את תחושת התסכול וההחמצה מרחוב אגריפס מבטא תושב הרחוב, אייל השקס: "רחוב אגריפס הוא בלתי הליך בעליל. אני כמעט נדרס שם פעמיים ביום. אגריפס פתוח רק להולכי רגל, לפחות בזמנים מסוימים, יכול להיות מוקד אדיר לקניות, בילויים, אירועים וסתם להליכה – win-win אמיתי לתושבים, סוחרים ומבקרים. בעיניי רחוב אגריפס יכול להיות אחר מהרחובות הטובים ואטרקטיביים ביותר בישראל אם רק יתנו לו".
רחוב אגריפס (צילום: איל השקס)
הקורונה, כאמור, לימדה אותנו שאם רוצים זה אפשרי: באותם ימים הפכו רחובות למדרחובים כמו עמק רפאים ורחוב עזה והיה פשוט ומעולה. למה מה שניתן היה לעשות בתקופת הקורונה לא ניתן לעשות בשגרה הירושלמית?
הרמנו – האם משה לאון מוריד להנחתה? הכדור במגרש שלך.
תגובות
מהעירייה נמסר: "עיריית ירושלים ממשיכה בפעילותה לשמירה על בטיחותם של כלל משתמשי הדרך ולקידום העסקים הפועלים בעיר. סוגיית סגירת רחוב אגריפס, בדעה אחת עם סוחרי השוק, אינה על הפרק".
רוצים להישאר מעודכנים?
טלי פרידמן, יו"ר ועד סוחרי שוק מחנה יהודה: "יש קושי שאי אפשר להתעלם ממנו עם המדרכות ברחוב אגריפס. אנחנו עובדים על הרחבת המקטעים הבעייתים ויש לזה פתרון.
"יחד עם זאת, הפיכת רחוב אגריפס למדרחוב היא בעייתית. אנחנו לא מתנגדים כמו שאנחנו חושבים שבראייה הכוללת אנחנו לא יכולים להתיר דבר כזה. זה פוגע בהמון עסקים, מפריע למרחב המשותף של שוק מחנה יהודה. כמות הפריקה והטעינה שנעשית בימים האלה היא מטורפת ואי אפשר לעצור את זה.
"יש לנו שעות פריקה וטעינה שהן רלוונטיות לרחוב מחנה יהודה (שעות הבוקר המוקדמת). הצירים המקיפים, בעיקר אגריפס, משמשים לפריקה וטעינה במהלך כל היום. כיום אנחנו במצב מאוזן והוא קשה גם כך, כי נלקחו הרבה אזורי פריקה וטעינה.
"באשר למה שנעשה שנעשה בעיר המדרחובים בתקופת הקורונה היה צורך מתבקש, כדי לבוא ולהתחשב לעסקים שלא הורשו להכניס קהל והישיבה היתה מותרת רק בחוץ. זאת בזמן שלסוחרים של השוק האותנטי המקורי ניתן למכור סחורה. ידענו אז שאנחנו משלמים על זה מחיר, אבל זה היה מחיר ראוי בהחלט לאותה תקופה כדי לעזור לעסקים הרלוונטיים.
"בנוסף, אנחנו לא יכולים למנוע מהאוכלוסייה שמגיעה בכלי רכב ובאוטובוסים גישה ניחה. סוחרים שמורידים סחורה בעצמם, קונים שמעמיסים קניות, תחבורה ציבורית – אי אפשר לעצור את הכל.
"ואחרי כל זה – צריך להתחשב גם בתושבים ובסבל שדבר כזה יגרום להם. אני בת השכונה, גדלתי באזור השוק ואני קשובה לתושבים ועוזרת בכל מה שניתן. הקושי הגדול שלהם זה הרעש, וברגע שאנחנו הופכים את אגריפס למדרחוב – אנחנו לא ניתן להם מנוחה, ולזה אני לא יכולה לתת יד".
בדיקת היתכנות
לפני שמסבירים מה עושים עם כל קווי האוטובוסים שעוברים ברחוב (9א, 18, 25, 45, 66, 66א, 74, 75, 78, 108 ובטח יש עוד) אין על מה לדבר.
שכונת הפחים והשתן
כל יום נדרסים אנשים ברחוב הזה, במשך שנים. זה לא מעניין את העירייה.. 70 אוטובוסים כל שעה מ6 בבוקר ועד אחת בלילה הפכו את חיינו ( תושבי נחלאות ( לבלתי נסבלים. הרעש עצום הלכלוך והזוהמה גם כן. אבל עזבו.. קודם שיסדרו לכל התיירים שבאים מקום לעשות בו צרכים, בנתיים אנחנו מתעוררים כל בוקר לביוב פתוח בשם נחלאות. שבילים הרוסים, נערים שיכורים, וריח של שתן חריף. זאת החוויה שלי בתור תושבי נחלאות מעל 30 שנה.