הפינה ההיסטורית: הקולונל הבריטי שרחש אהבה עמוקה לציונות ולעם היהודי

ב-17 ביוני שנת 1967, שבוע בודד לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, הלך לעולמו הקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהאגן. על פניו – אין קשר בין הקולונל הבריטי מתקופת המנדט לבין איחוד ירושלים – אולם מיינרצהאגן (1967-1878) נודע כאחד מגדולי הידידים הבריטים של העם היהודי ומדינת ישראל ומכאן נראה שיש סימבוליות מסוימת בתאריך מותו.

מיינרצהאגן היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי בעת המערכה על ארץ ישראל בשנת 1917 (שלאחריה הוחל המנדט הבריטי). הוא נודע בתרגיל "התרמיל" שהפיל על שביל פטרול, של הצבא הטורקי בסמוך לחזית עזה – שבו היו מסמכים כוזבים, שהצבא הבריטי עומד כביכול לתקוף את העיר – בעוד שלמעשה הכוונה היתה לכבוש את באר שבע. הטורקים הופתעו והבריטים בסיוע חיל הפרשים האוסטרלי, הסתערו על באר שבע – והצליחו לכבוש את העיר. היתה זו נקודת מפנה בלוחמה בכיבוש הארץ כולה.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מיינרצהאגן השתתף בטקס כניסת גנרל אלנבי לירושלים (בצילום מפורסם הוא נראה רוכב על סוס – בעוד אלנבי נכנס רגלית דרך שער יפו). בכל מלחמות מדינת ישראל – הוא צידד בלהט בצד היהודי. כך למשל ב-23 באפריל 1948, בהיותו על סיפון אנייה בריטית שהגיעה לארץ להוציא ציוד ממחסן, שהיה עדיין בידי הצבא הבריטי, הוא היה עד לקרב יריות שפרץ בשטח הנמל בין אנשי ה"הגנה" לבין כנופיה של ערבים. מיינרצהאגן ירד בסתר לחוף, עקף את המחסן שבו הסתגרו המלחים הבריטים בשל היריות, זחל לעבר הערבים בתנועת איגוף – וירה בהם. בהיותו צלף מעולה הוא הצליח לפגוע באחדים מהערבים, בעוד אנשי ה"הגנה" הופתעו מ"התגבורת" כסופת השיער שהצטרפה אליהם (מיינרצהאגן היה אז בן 70!). במלחמת סיני (מבצע קדש ב-1956) – פרסם דברי תמיכה רבים בהמשך ההישארות של חצי האי סיני בידי ישראל. ובחזרה ל-67 – כאשר שמע מיינרצהאגן על הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים הוא הרים כוס שמפנייה לחיי הניצחון. שבוע לאחר מכן, כאמור, ב-17 ביוני 1967, בהיותו כבן 90, הוא הלך לעולמו.

זכרו של הגנרל הבריטי מונצח בירושלים ב"כיכר מיינרצנהאגן", הנמצאת סמוך למטה הארצי של המשטרה, בפינת שדרות חיים בר לב ושדרות האוניברסיטה. בכיכר נמצא פסל "האמונה" של הפסל אלכסנדר ליברמן שהוא צירוף צורות גיאומטריות: עיגול, ריבוע, ומלבן – המסמל את הגבול בין החלק המזרחי למערבי של העיר טרם איחודה, והצורך, למרות המתח בין הצורות השונות, להתקיים יחדיו.

ריצ'רד מיינרצהאגן (צילום: מתוך ויקפדיה)

מיינרצהאגן היה איש נועז ואמיץ, שמעולם לא חסך ביקורתו כלפי הממשל הבריטי בארץ. הוא היה משוכנע כי עמדה תקיפה יותר מצד ממשלת אנגליה כלפי ערביי הארץ היתה מונעת את מאורעות 1920 ו-1929, כמו גם את אירועי 1939-1936. הוא היה ידיד קרוב של חיים ויצמן, העריך מאד את אהרון אהרונסון, התרשם מזאב ז'בוטינסקי וזכה ב-1935 להיות אורח אישי של דוד בן גוריון. מיינרצהאגן כתב פרקי יומן מזרח תיכוני (1917 עד 1956) וניתוחיו מדהימים בבהירותם וביכולת ראית הנולד שבהם. תיאורו גלוי, חושפני, הגיוני ומפוכח. הוא היה מלא אמונה כי היישוב העברי יחזיק מעמד, נוכח האיבה הערבית וכי מדינת ישראל תלך ותתחזק ותהיה למופת בכל התחומים לעולם כולו.

ריצ'רד מיינרצהאגן רכוב על סוס עם כניסת הגנרל אלנבי לירושלים (צילום: מתוך ויקיפדיה)

האירוע המרכזי שקירב אותו לעם היהודי אירע, לדבריו, בהיותו נספח צבאי של הקונסוליה הבריטית באודסה ב-1910. מיינרצהאגן, שהיה אז בקונסוליה הבריטית באודסה, חזה בפוגרום אכזרי. הוא ראה איך השוטרים נעלמים מהרחובות עם תחילת המהומות ומשאירים את היהודים כטרף קל בידי אספסוף אלים. מיינרצהאגן לא הצליח לעצור את זעמו וחרף הפצרות הקונסול הבריטי, התפרץ החוצה והתנפל על רוסי שגרר נערה יהודייה בשערותיה. הוא בעט ברוסי בחמת זעם והנחית מהלומה בלסתו והפילו. מיינרצהאגן נשא את הנערה לקונסוליה והציל את חייה. מאז הוא נטל על עצמו כל משימה ואף סיכון אישי, בכל מקרה בו חשב שהתערבותו האישית תוכל לסייע ליהודים. כך למשל, ביולי 1935, הגיע בשליחות רשמית לברלין כדי לפעול לשיכוך האיבה הגוברת של ההנהגה הנאצית כלפי אנגליה. בו זמנית ניסה לפעול למען יהודי גרמניה על מנת שיוכלו להגר לארץ ישראל עם נכסיהם. היו לו שיחות עם היטלר, הס וריבנטרופ, בהן הובטח לו כי גרמניה תבחן בחיוב הגירה יהודית לארץ ישראל ותסכים לכך שיוציאו את רכושם – לא בכסף – אלא בסחורות גרמניות. כאשר נגע בנושא היהודי בשיחותו עם היטלר, נוכח מיד שהנאצי עבר משפיות לשיגעון והתמלא בשנאה. ביוני 1939 הגיע מיינרצהאגן שנית לברלין והוזמן לפגישה עם היטלר. הפעם לקח עמו אקדח אוטומטי טעון והסתיר אותו בכיסו וזאת כדבריו "על מנת שאוכל להוכיח כי היתה שעת כושר להרוג את האיש". בפגישה נכח גם ריבנטרופ, ומיינרצהאגן נאלץ להקשיב לנאום תוקפני. על כך הוא כתב ביומנו: "הייתה לי שעת-כושר די והותר להרוג גם את היטלר וגם את ריבנטרופ והדבר מטריד אותי עד היום. אם תפרוץ מלחמה – ובטוח אני שהיא תפרוץ – הרי אחוש בנטל כבד של אשמה שלא הרגתי את שניהם. כנגד זאת, אני בטוח שאילו הרגתי את שניהם – ולא היתה פורצת מלחמה – אני הייתי נחשב למטורף". שנים רבות היה מיינרצהאגן מוטרד באשר לאופן בו היה עליו לנהוג.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בהיותו הקצין המדיני הבריטי הראשי בארץ ישראל ובסוריה, ויועץ צבאי למחלקת המזה"ת של משרד המושבות הבריטי (בין השנים 1919 – 1920), לא פסק מלכתוב דברי ביקורת, בכל פעם שנראה לו כי ישנה סטיה ממדיניות הצהרת בלפור. הוא זעם כאשר נראה לו שנפגעים האינטרסים הציוניים באזור. עמדתו זו הביאה להדחתו מתפקיד היועץ המדיני. בשנת 1922 הוא התנגד לקריעת עבר הירדן המזרחי מתחומי המנדט, והציע שגבולות המדינה היהודית שתקום ישתרעו מהליטני בצפון ויכללו בדרום חלק מחצי האי סיני, את הגולן וחלקים מעבר הירדן המזרחי. מיינרצהאגן התקיף את "הספרים הלבנים" ואת מדיניותו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, שניסה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. בפרוץ מלחמת העצמאות הוא זעם על תמיכתה של אנגליה בלגיון הערבי והגנתה על הצבא המצרי המובס בנגב ובסיני. מיינרצהאגן לא הסתיר שנאתו לאמין אל חוסייני – המופתי הירושלמי. הוא ראה בו את האחראי הראשי להסתה נגד היהודים בארץ. תמיכתו הבלתי מתפשרת ביהודים וברעיון הציוני – גרמה שמספר פעמים יוטח בו בזדון – שהוא יהודי. כך כתב ביומנו: "מחמת הצליל היהודי של שמי, היו כאלו שייחסו לי בשעת רוגז – מוצא יהודי גרמני. לאמיתו של דבר השם הוא ממוצא דני – ואין כל דם יהודי בעורקי".