דעה | הפועל אחת: האדומים בירושלים צריכים להתאחד על מנת לנצח את הדרבי

אני מהדור שידע רק את הסיפורים מהימים הגדולים של הפועל. שמע על אגדות הקבוצה, הגביע, על בן רימוז', תא- שמע, סינגל, מישל דיין, יאיר אסייג ורבים אחרים. סיפורים על המגרש בקטמון, הדרבי, העיר שהיתה חצויה לשתיים, המכות בבתי הספר בין אוהדי הקבוצות בימים של המשחק הגדול, על היעדר הגמוניה, על הניצחונות ועל ההפסדים הגדולים. עוד זכיתי להנות בעצמי משחקנים גדולים כמו אמיר גולה, שי אהרון, אופיר עזו ואחרים. שחקני הפועל שהצליחו לתת לנו רגעים בלתי נשכחים.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

לצערי, אני אוהד שנכווה ממשבר כואב אי שם בשנת 2003 בטראומת רעננה. לא אשכח יציע מלא באוהדי הפועל, כולם דרוכים, מוכנים ובטוחים שזהו – עולים ליגה, יוצאים מהמשבר, ומכאן הכל יהיה בסדר. את הסוף כולנו מכירים. מאותו רגע, מהשוק והשקט ביציע שהיה בשריקת הסיום, מהדמעות שהיו בעיניי האוהדים והשחקנים – נהיה לי בלקאאוט. אני מתקשה להיזכר מה היה ביציע אחר כך, איך התחילה העונה שאחרי או מה היו התחושות. זאת היתה שבירה מנטלית, הייאוש הגיע לנקודה שלא הכרנו, שממנה לא הצלחנו לחזור. מכאן היציעים הלכו והתרוקנו, בעיות הבעלות והניהול השתלטו גם על היציע, לא ידענו רגע דל. בשנת 2008 אבא שלי, צחי בזיז, נכנס לתפקיד יו"ר הקבוצה. במשך 11 שנה ניהל את הפועל בלי כסף וכמעט בלי תמיכה. הוא עזב וחזר מספר פעמים. גם כשאמרו לו שזה אבוד – הוא לא ויתר. אהבת הקבוצה היתה חזקה ממנו, והוא לא ביקש כלום בתמורה. אבל גם זה לא הספיק. הקבוצה קרסה, אוהדים נטשו, קטמון קמה לה והפילוג הארור החל ואיתו מלחמת אחים אמיתית. האמת? היו ימים בהם שנאתי את קטמון יותר מאת בית"ר – פשוט לא הכרתי איבה אחרת בין קבוצות מקומיות.
אין זה סתם שבעונת האיחוד הכל התחבר, שברגע שהיתה אדומה אחת הצלחנו בגדול. כמה משמעות ורגש יש בעובדה שבעונה הראשונה שלנו, עלינו לליגת העל כקבוצה חזקה ומגובש. כמה סימבולי, שאחרי כל-כך הרבה זמן, את המשחק הראשון במגרש של הגדולים , אומנם בגביע הטוטו, שיחקנו יחד מאוחדים נגד היריבה הנצחית.
הפועל היא קהילה מיוחדת, של ביחד, קהילה שצריכה להוקיע מבקשי רע, מתסיסי שנאה, ויוזמי מחאות הרסניות. הפועל ירושלים היא שלי, שלה, שלך – שלנו. היא יכולה להתקיים רק אם נהיה כולנו יחד, אם נשלים עם הדרך החדשה – אם נשים את אהבת הקבוצה מעל לכל. זה דורש סבלנות, הכלה, לצאת מאזור הנוחות – אבל המטרה ברורה: הקהל שלנו מכיל רוב מתון שמבין שהפועל יש רק אחת. אסור לרוב הזה לתת לאף אחד להרוס את זה שוב. רגע אחרי שגוני, הפרח שלנו כמעט עזב לחיפה (האמת? עם תמורה הוגנת הייתי מפרגן לו, אבל שמח שהוא נשאר איתנו), ורגע אחרי שהשם ישמור (נצחון 0:3 אדיר עם כדורגל מצוין) מגיע רגע האמת לו חיכינו. אדום-שחור ביציע, אוהדים ואוהדות בטירוף – הדרבי הירושלמי כאן והגיע הזמן שאחדותנו תצבע את העיר שלנו באדום וניקח את הדרבי.