כבר למעלה מעשור שאני נמנעת מלהגיע לכותל. אני מרגישה שזה אולי שייך לי, אך איני שייכת. זה התחיל כשהפסקנו לראות סממנים ציוניים ברחבה, ממשיך בסדרניות המוודאות את לבוש הבאות, שילוט המפריד בין נשים לבין גברים ומסתיים בנשות הכותל שנלחמות מידי ראש חודש על מנת להתפלל בחגיגיות ברחבה לפי דרכן ואמונתן, ונתקלות במקרה הטוב בתגובה כי הן "פרובוקטוריות".
בואו נודה על האמת – רחבת הכותל מזכירה יותר בית כנסת חרדי מאשר רחבה ציבורית בעלת משמעות היסטורית וחברתית. את התפילה שלי אני מבקשת לקיים במקומות אחרים. במקומות בהם אני רצויה. לשמחתי מצאתי מקום כזה אחרי שנים רבות של חיפוש אלא שהימים האחרונים אינם מאפשרים לי להישאר במקום, מזכירים לי את האחריות בעיצוב המרחב הציבורי, החברתי, ההלכתי והמילים "הכותל – אזוב ועצבת… יש אנשים עם לב של אבן…", מקבלות משמעות נוספת.
***
- הישג לחרדים: הוקפא מתווה הכותל להקמת רחבה שלישית
- הטור של רני חזון-וייס: צדק צדק נרדוף
- הטור החדש של רני חזון-וייס: על הפער בין חופשות ההורים לחופשות התלמידים
***
אומרים עלינו שאנחנו אוהבות לעשות פרובוקציות. למה את עושה בלגאן במקווה? מה את מתערבת בהפרדת הרחובות במאה שערים או בהפרדה באוטובוסים? למה צריך תמונות של נשים על שלטי חוצות? תוותרי אמרו לי. תוותרו אמרו לנו. מה המשותף לכל אלו, לנשות הכותל, למתווה הכותל ולחוק הגיור?
זכינו לחיות במדינת ישראל, זכינו אחרי למעלה מ-2000 שנות גלות למדינה, לעצמאות, לאפשרות. אלו הערכים שלנו ועל ערכים לא נוכל לוותר. הגיעה השעה לתקן את הטעות ההיסטורית של בן גוריון ערב הקמת המדינה, שוויתר על האחריות על סוגיות הקשורות בדת ומדינה, ובעיקרן קשורות במעמדן של נשים ובזרמים השונים ביהדות בכל תחומי החיים: נישואין וגירושין, גיור, לידה ומיתה. הגיעה השעה לקחת את האחריות בחזרה באופן שהוא לא רק הלכתי אלא גם חברתי, רב מגזרי.
חוק הגיור וביטול מתווה הכותל הם בשורה קשה – לא רק לחברה הישראלית אלא לעם היהודי וצריכה להטריד רבות ורבים מאיתנו. בואו לא נסגור את הדלת ליהדות התפוצות ולזרמים השונים ביהדות. זה חלק בלתי נפרד מהערכים שלנו.
נחזור למילים של השיר "הכותל". עמדה נערה מול הכותל. נערה אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית. עמדה נערה והבינה שאין לה מקום שם ושאם היא רוצה מקום היא חייבת לפעול כדי לעשות לה מקום. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם וזוהי השעה שלנו לפעול לתיקון המציאות, לקחת אחריות. זוהי גם הסיבה למאבק נגד הדרת נשים, האפשרות לטבול כל אחת לפי דרכה ונגד הפרדה באוטובוסים. זה שלנו. של כל אחד ואחת.
רני חזון-וייס,
אורתודוקסית פמיניסטית,
מנהלת תיכון דרור בירושלים מבית האגודה לקידום החינוך.
תגובות