הפינה ההיסטורית: אתר ההנצחה הראשון בארץ לזכר קורבנות השואה

מוזיאון מרתף השואה על הר ציון הוא אתר ההנצחה הראשון בארץ ובעולם לששת מיליוני קורבנות השואה. הוא הוקם ב-1949 במבנה נטוש שנה בלבד לאחר הקמת מדינת ישראל, והיה למקום בו יכלו ניצולי השואה, שאך ארבע שנים מלאו לסיום אירועי האימה שחוו – להתייחד עם קורבנות הזוועה הנאצית.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

עם תום מלחמת העצמאות ואבדן הרובע היהודי, ומניעת הגישה לכותל המערבי – הפך הר ציון עם קבר דוד למקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה והיה לקדוש ביותר בירושלים בין השנים 1967-1948. מנכ"ל משרד הדתות דאז, שמואל זנגוויל כהנא (שז"כ), יזם את האתר כבית קברות חלופי לנספי השואה שלא זכו לקבר – והכוונה הייתה שיקבעו במרתף לוחות של כל עיירה שתושביה נספו. הניצולים שהגיעו למרתף החלו להביא גם חפצים קטנים ששרדו עמם את התופת, ובנוסף לכך הובאו ממחנות הריכוז כדים עם אפר הנספים וגווילי ספרי תורה חרוכים ורווים בדם. כך בהדרגה היה המקום גם למוזיאון.

מלכתחילה היה המקום בעל אופי דתי, שהתמקד בחורבן הקהילות ורישום שמות הנספים, אמירות שמע וקריאת משניות ותפילות. המטרה הייתה להוכיח כי היהודים עסקו בקיום מצוות בתוך המחנות וכי רוחם היהודית-לאומית לא נשברה בסבלות השואה. מרתף השואה התמקד בזיכרון הקולקטיבי – בעוד מוסד יד ושם שקם ב-1953 הציג פרטים אישיים ותאר את השואה דרך עיני הפרט הבודד, ותוך דגש על מחקר היסטורי-מדעי מדויק של התרחשויות השואה.

השלט המכוון למרתף השואה (צילום: אדם אקרמן)

עם הקמת יד ושם כמוסד ממלכתי שזכה לתקציבים ולהוקרה עולמית, המנציח סיפורים אישיים של ניצולים ואת התפיסה הציונית הרואה בשואה את הזרז להקמת מדינת ישראל, החלה דעיכתו של מרתף השואה. המרתף לא מזכיר את התנועה הציונית והמדינה שקמה, והקו המחבר בין העבר להווה נשאר תורת ישראל. המרתף מנוהל עד היום על ידי גוף חרדי – ישיבת התפוצות, השוכן מתחת לפתחה ואינו מיועד לתיירות המונית. תפיסת ההנצחה שלו היא בעלת אופי דתי והתעלמות מטקסי האזכרה החילונית לשואה, המתחילים והמסתיימים בצפירה.

יחד עם זאת, הביקור במרתף השואה הוא חוויה מצמררת של כאב. המוזיאון כולל עשרה חדרי תצוגה חשוכים, האורות עמומים, האוויר דחוס והאווירה כבדה – כמעט קדושה. כ-2,000 לוחות זיכרון מפוזרים בחדרים או תלויים על קירות, ונושאים שמם של קהילות יהודיות שנכחדו בשואה. המוזיאון קיבל אפר של רבבות קורבנות שהועבר אליו ממחנות ההשמדה, ודאג להעניק לשרידים קבורה מתאימה.

בחדרים מפוזרים יריעות ספרי תורה שחוללו ומוצג סידור מאולתר שנכתב על ידי אסיר במחנה ריכוז, מוצגת גלימה העשויה מדפי ספר תורה שמפקד נאצי הכריח חייט יהודי לתפור עבורו, מדי אסיר מאושוויץ, תפילין שהצליחו לשרוד במחבוא, תוף, ארנק וסוליות נעליים שייצרו מספרי תורה.

מרתף השואה (צילום: אדם אקרמן)

מוצג מזעזע שאין לו כל בסיס עובדתי, הן חתיכות סבון שעליהם מוטבע החותם RIF, שנטען כי יוצרו משומן הנספים. מדגמים של סבון זה הובאו לבדיקה למעבדה כימית באוניברסיטת תל-אביב, וזו לא מצאה כל זכר לשריד גוף אנושי בהן. מסתבר שזו הייתה חותמת של מפעל גרמני לייצור שמנים והאות I פירושה Industries – (תעשיות) ולא האות J – תחילת המילה Jews (בגרמנית ואנגלית). הנהלת יד ושם דרשה מהנהלת מרתף השואה להוריד את הסבונים מהתצוגה, אך זו סרבה בטענה שהם חלק מהחפצים שנמסרו למקום על ידי ניצולי שואה. התעקשות זו גרמה לנתק בין יד ושם להנהלת מרתף השואה, ולביקורת קשה על הגישה הלא מדעית בה מתנהל המקום.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בשנים האחרונות מנסה מרתף השואה להתחדש ולמשוך יותר קהל, וכך להגדיל גם את הכנסותיו לשימור החפצים המוצגים בו. הוכנו מצגות על הקירות, הובא ציוד אור קולי ורישום המוצגים נעשה בשיטות מודרניות יותר. בכניסה למרתף, בחצר, בנוסף לאנדרטה לזכר נספי מחנה ברגן-בלזן הוצב בשנת 2012 פסלה של הילדה סטלה קנובל. סטלה הגיעה ארצה עם ילדי טהרן בשנת 1943. הפסל הנקרא "משואה לתקומה" נעשה על ידי הפסל הירושלמי והבינלאומי סם פיליפ, לאחר שיחות ארוכות שקיים עם סטלה קנובל שזכתה לשיבה טובה. בכל ימי נדודיה לאחר עזיבת ביתה עם אמא בוורשה ב-1939 (אביה שרת בצבא אנדרס הפולני), היא נשאה עמה כל הימים את הדובי "מישו", שקבלה כמתנת יום הולדת, ובידה השנייה החזיקה מזוודונת ריקה. בהגיעה לגיל 70 החליטה קנובל להפקיד את "מישו" ביד ושם וכך אמרה: "הייתי בת יחידה ולא היו לי אח ואחות, הדובי סימל בשבילי את המשפחה. הוא היה השריד היחיד מביתי בפולין".

האמן סם פיליפ נאלץ להטיל מום קטן באוזנה ובאפה בפסל של הילדה סטלה, וכך השיג אישור להציבו בפתח המתחם (זאת על מנת לעקוף את האיסור ההלכתי "לא תעשה לך פסל ומסכה"). מאז הקמת הפסל, גדל באופן משמעותי מספר המבקרים באתר.

פסל הילדה סטלה קנובל (צילום: אדם אקרמן)

הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"