אומרים על בתי חולים ועל שדות תעופה שהם המקומות היחידים שלא קיימת בהם השפעת הזמן ולכן היום והלילה מרגישים בהם אותו הדבר. פרופסור זאב רוטשטיין, מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה בירושלים, מחזק ואומר שדווקא אלו המקומות שקורים בהם כל הדברים החשובים, אבל באותה מידה צריך להתנתק מהם מדי פעם כדי לצאת החוצה לעולם ולחיים האמיתיים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
בשוק מחנה יהודה, באמצע יום עבודה ובדיוק בשיא הניתוק מבית החולים וההתחברות לחברה ולסביבה, ישבתי לשיחה עם פרופ' רוטשטיין, 70, כדי לדון בבעיות של השנה החולפת במערכת הבריאות ובצפי לשנה הקרובה וליציאה מהמשבר.
האם השנה החולפת, בה הרופאים ומנהלי בתי החולים היו בפרונט התקשורתי, עשתה אתכם יותר "רוק-סטארים" מבחינת אהדה ציבורית שראינו בסיור בשוק לעומת פוליטיקאים?
"לא, עובדה שזאת הפעם הראשונה שלי בשוק, אחרי יותר משנה של קורונה. ודבר שני, לא נערבב בין פוליטיקאים לבין אנשי המקצוע. הפוליטיקאים צריכים את השוק ובו נמצא הקהל שבוחר אותם, והיום כל פוליטיקאי שנבחר חושב כבר מיד על הבחירות הבאות, ולכן כל ההצגה החברתית של הופעה בציבור ובמדיה החברתית מאוד חשובה לו. אצלי זה אחרת, והזירה הזו של המדיה משמשת אותי כדי להעביר מסרים ואת הידע שלי לציבור. בדרך כלל מדובר באזהרות ולפעמים להפך, בהורדה של פחדים ולחצים מיותרים, ולכן אפשר לומר שעבורי הזירה הציבורית זו זירה מקצועית יותר מאשר זירה אישית".
פרופ' זאב רוטשטיין (צילום: תומר אפלבאום)
אתה נהנה לפגוש את האנשים באופן אישי, כמו שקרה במהלך הסיור פה היום בשוק?
"כן, אני מאוד אוהב אנשים ויכול לומר על עצמי שאני חיה חברתית. אני אוהב חברים, אוהב לעבוד בחברת אנשים, ליצור ביחד ולקדם ביחד. הרי זה מה שבסופו של דבר נותן את כל המוטיבציה, זה מה שנותן את כל התחושה של שייכות ושל היכולת להתמודד עם כל הכשלים והפחדים.
"אפשר לראות את כל זה למשל באימהות הצעירות שעובדות אצלנו, שהיו צריכות לעזוב ילדים בבית ולסכן את עצמן כדי לצאת להילחם בקורונה. כדי לעשות את זה צריך להתגבר על פחדים מסוימים, ואפשר לעשות את זה רק כשיש תחושת ביטחון מספקת".
האם התמודדנו עם הקורונה בהצלחה?
"בדרך שבה אנחנו בהדסה בחרנו להתמודד עם הקורונה, אני חושב שהלכנו במסלול הקשה ביותר. היו בתי חולים שקיבלו הוראות ממשרד הבריאות להכניס חולי קורונה לתוך חדרים מבודדים, בהתאם לנהלי צו השעה, אבל אני אישית הרגשתי שמדובר בצעד לא נכון כיוון שרפואית זה מסוכן מדי ואם תהיה התפרצות אחת היא יכולה לסכן את כל בית החולים. לכן, קיבלנו החלטה ראשונית להעביר את כל מקרי הקורונה המאובחנים מקמפוס הר הצופים לקמפוס עין כרם, שהיתה בו תשתית ייעודית פנויה רבה יותר. כך הצלחנו לאפשר להר הצופים לעבוד בצורה רגילה בתור בית חולים נקי מקורונה. בתוך הדסה עין כרם, הוקצה הבניין העגול כמתחם לטיפול בקורונה בלבד, בעוד שאר המתחם של בית החולים החדש במגדל דוידסון נשאר גם הוא נקי מקורונה".
"בצורה זו הצלחנו לייצר הפרדה, אבל נוצרה גם צרה, כיוון שנדרש היה עודף משמעותי מאוד של כוח אדם כדי לתפעל גם את בית החולים וגם את חלקו החדש שהוקצה לטיפול בקורונה. בהתחלה זה היה מאוד קשה והרבה אנשים נקרעו בעבודה, אבל תוך זמן קצר הצלחנו להתארגן למשמרות נוחות יותר, ייצרנו ייעול של המערכת וסייענו לצוות להתייצב בחזית המאבק בקורונה על ידי סיוע בכל תחומי החיים. בתחילה טיפלנו בפן האנושי וסייענו לחולים לקבל עזרה ממתנדבים שכבר חלו, וכך נוצר מנגנון, שלא רק מסייע לחולים בתפקוד, אלא מעודד אותם להחלים ומספק להם תמיכה וחברה, לא רק רפואה מקצועית. אני חושב שיש לא מעט חולים שהצליחו לעבור את הקורונה וכל המשבר רק בזכות האנושיות".
לאחר כל ההתמודדות שעברנו, האם אפשר להגיד שאנחנו אחרי הקורונה?
"את השאלה הזאת בדיוק אני נשאל כמה פעמים ביום כבר לאורך תקופה מאוד ארוכה. קשה לדעת האם אנחנו באמת אחרי הקורונה, כיוון שהווירוס המיוחד הזה, החריג, הוכיח עכשיו שהוא יכול לייצר מוטציות ולהתרבות. לשמחתי, המוטציות הנפוצות שאנו מכירים עד היום, בערך חמש או שש מוטציות, לא הצליחו להילחם בנוגדנים שנוצרו בגוף בעקבות החיסון ולכן לא הצליחו לגרום מחלה. אבל מחלה יכולה להתפתח דרך מוטציה אחרת, שעדיין לא קיימת, וכל זה קצת מלחיץ. זאת גם הסיבה שנוצרת היסטריה סביב הנושא של לא לאפשר לאנשים מהודו להיכנס לארץ, לחייב בידוד במלוניות קורונה וצעדים נוספים. אני באופן אישי טוען שאנחנו לא צריכים לעצור את האנשים אלא את הווירוס, ואלו שני דברים שונים לחלוטין".
המרכז הרפואי הדסה עין כרם (צילום: אבי חיון)
"אם היינו ממוקדים מראש בלעצור את הווירוס ולא את האנשים, כמו שעשו מדינות אחרות, היינו יכולים להצליח טוב יותר. למשל, לעשות בדיקות כפולות בכניסה לארץ, לעשות מחקר מעמיק ובוחן גנטי של הווירוס עוד לפני שמתחילות המוטציות ולעצור את ההתפרצויות. לכן, כרגע, יש לנו את החיסון ואנחנו מוגנים בזכותו, אבל אי אפשר להיות בטוחים באמת שלא יהיו עוד מוטציות שיגרמו מחלה. "למעשה, יש לי מעין סיסמה כזו, מה שלא עשה השכל הישר במדינת ישראל, עשה החיסון, וצריכים להוריד את הכובע בפני ראש הממשלה שהביא אותו ולתת לו את הקרדיט. כמו כן אין ספק שההתנהלות והארגון של בתי החולים וקופות החולים השלימה את העשייה הזו, וכך הצלחנו לבלום את המגפה הזו, אפילו בלי הילדים מתחת לגיל 16 שעדיין לא חוסנו".
"אחד הדברים שהכי חשוב לעשות עכשיו, בייחוד לאור הטרגדיה האחרונה שהיתה בסוף השבוע, הוא להתאחד, ולא לשסע את החברה ולצאת זה כנגד זה כפי שהיה לדאבוננו בתחילת משבר הקורונה. בזמן שאנחנו מרכינים ראש מול המשפחות של בנינו, שאיבדו את יקיריהן באסון הנורא הזה במירון, מחבקים אותן, שולחים אליהן את תנחומינו ומבקשים מהן להיות חזקות, כולנו צריכים להתאחד. צריך להתאחד תחת הכאב שמשותף לכולנו ולצאת ממנו מאוחדים, כדי לעשות ביחד דברים טובים הלאה".
האם האסון במירון היה מסוג האסונות שיכולנו למנוע בעזרת התנהלות טובה יותר?
"אכן, לצערי, בתאונות זה מה שצריך תמיד ללוות אותנו, שיכולנו למנוע. בתאונות אנחנו תמיד חוקרים, לא כדי לתלות אחריות או למצוא את האשמים, אלא חוקרים לעומק בעזרת חקירת גורמי שורש כדי ללמוד הלאה ולהיות מספיק חכמים כדי למנוע את האירוע הבא. אילו היינו מיישמים את כל הלקחים מערד למשל, מה קורה כשמצטופפים בפתח צר, היינו מצליחים ליישם אותם במקום להתפצל לאינסוף חלקים שכל אחד מהם פועל הרבה פחות טוב מאשר כולם ביחד, וכך אולי באמת להצליח למנוע את האסון הזה".
השנה החולפת סיפקה זרקור תקשורתי לא רק לצוותי הרפואה אלא גם לתחלואות שקיימות במערכת הבריאות. האם מכאן יקרה משהו לדעתך?
"אני חושב בכנות שמדינת ישראל, נכון להיום, לא למדה להפיק לקחים. מערכת הבריאות יובשה מתקציב בכוונה, בצורה שיטתית ומתוך מדיניות לאומית של הורדת עלויות. הרעיון היה לא לאפשר למערכת הבריאות להתפתח, ולמה? היתה סברה שככל שאנחנו מגדילים אותה, היא גדלה יותר, כלומר שההיצע שלנו גורר את הביקוש. זאת מחשבה שבסופו של דבר מביאה אותנו לקטסטרופות, וכיוון שאנחנו לא מוכנים מראש, אנחנו משלמים באיחור הרבה יותר ביוקר. במקרה של הקורונה, העלויות למדינה שלנו היו הרבה יותר קטנות אם היינו מוכנים מראש, וכמו כן גם המחיר בחיי אדם היה קטן יותר והיינו מצליחים להציל יותר חולים שנפטרו בסופו של דבר.
"למרות כל זה, ההרגשה שלי היא שאנחנו נמצאים כעת בשולי הקורונה, ולכן סליחה על הביטוי אבל 'הכושי עשה את שלו, ועכשיו הכושי יכול ללכת', והמדיניות של לייבש את מערכת הבריאות חזרה ליישום. כרגע אני אומר לך לגבי רשת הדסה, שהיא לא ממשלתית וציבורית אלא פרטית, שצריכה לקיים את עצמה, לרכוש ציוד ותרופות ולשלם משכורות לעובדים – היא פשוט לא מסוגלת לעשות את זה, בזמן שהממשלה מנגד חזרה לימים של לייבש אותה.
"במהלך משבר הקורונה ניתן סיוע למערכת הבריאות, לא תמיד למקומות הנכונים אבל בכל זאת ניתן סיוע, אבל כעת, כשאנחנו רוצים לחזור לשגרת תפקוד רגילה, אין לנו את האמצעים הבסיסיים כדי לעשות זאת ואין לנו שום סיוע מהממשלה. כאשר קורה דבר כזה, מיד לאחר שהיינו במשבר שבו הצורך במערכת בריאות מתפקדת ומתוקצבת, זה אומר שאף אחד לא מצליח ולא לומד להפיק לקחים.
"כל זה מתערבב בזה שאין לנו ממשלה, אין הסכמה על תקציב המדינה ויש בחירות חוזרות, בהרגשה שהדרג הפוליטי מתפרק והדרג הנבחר כבר לא משפיע, ונוצר מצב שבו הדרג המקצועי צריך להגן על המטופלים מפני הפוליטיקאים, כדי שלא ינסו לעשות מכל זה מסחרה והון פוליטי לעצמם. כל הדבר הזה נוצר כי פגענו בציפור נפשנו, בעולם הרפואה, שכאשר צריך אותו אנחנו לא מוכנים לוותר אפילו על אחוז אחד וחייבים לקבל ממנו מאה אחוז, אבל כאשר לא צריך אותו, אנחנו פוגעים בו בצורה מאוד קשה, אולי לא בכוונה אבל תוך גרימת פגיעה קשה מאוד, לא פחות".
מבחינה טכנית, כיצד מתבטא החוסר בתקציב בתפעול של הדסה?
"ספקים רבים של בית החולים לא קיבלו את התשלום החודשי שלהם החודש, חלקם לא קיבלו אותו גם בחודש הקודם ואני חושש בכלל לחשוב על החודש הבא. אז מה יהיה בקרוב? ברגע שספקים לא מקבלים את התשלום שלהם, הם לא רק מפסיקים לספק את הסחורה, אלא שהם מתחילים לגבות אחר כך מחיר גבוה יותר כדי להחזיר לעצמם את ההפסדים. אז למה לא לשלם בזמן? שר האוצר החליט שבתי החולים יוכלו לתפעל את עצמם ללא בעיה כלכלית, אבל מההחלטה שלו ועד לביצוע בפועל, כמו שקורה תמיד במדינת ישראל ולא רק בתחום הבריאות, יש דרך ארוכה ולא בטוח שזה אפילו יקרה.
"אפילו תרומות אינן מהוות מקור הכנסה יציב שאפשר לסמוך עליו, בעיקר אחרי השנה הנוראית והמכה הכלכלית שהנחיתה על כולנו הקורונה. התורמים שלנו, רובם אמריקאים, מתקשים בעצמם אחרי שהרבה עסקים נפלו מעבר לים. הקורונה מכה בכל מקום בעולם, מהודו עד ארצות הברית וכמובן גם באירופה, ואנו רואים בדאגה גדולה שלמרות ההזדהות עם ישראל, רבים מהתורמים הרגילים שלנו כבר מתקשים או אינם יכולים עוד לתרום בכלל, לפחות זמנית.
"באופן כללי צריך לזכור שתרומות הן דבר נפלא שיכול לעזור לייעול והתפתחות בזמנים תקינים, אבל בשום פנים ואופן אי אפשר להגיע למצב שצריך להשתמש בהן לתפעול שוטף של בית חולים. אותן תרומות אפילו לא מתקבלות לתוך "קופה כללית" אלא מנווטות לרוב למטרה שאותה הגוף התורם, הנדבן או העיר חושבים שצריך לקדם, ואפילו כך, לעיתים קורה שאני ועמיתי מבית החולים שערי צדק נאלצים להשתמש בכספים של תרומות לצורך תפעול שוטף כיוון שאין לנו מספיק כסף לתפעול דברים בסיסיים ונחוצים בשגרת בית החולים. אני מקווה שנחזור במהרה מהתשישות הכלכלית שלנו ושל התורמים שלנו, אבל עד אז אסור להפקיר את מערכת הבריאות הציבורית לידי תרומות שאולי יגיעו ותקציבים שאולי ייקבעו".
אם הפוליטיקאים לא יצליחו להגיע להסכמה לגבי התקציב, כיצד לדעתך תושפע מערכת הבריאות?
"כולנו מאחלים קודם כל שתחזור משילות סבירה למדינת ישראל, שהיא הצעד הראשון בדרכנו לייצב תקציב מדינה ולחזור להפיק תוצר ולהתנהל בצורה מקצועית באפיקים הנכונים.
"עד אז, צריך לדאוג לכל בתי החולים שמחזיקים את שעריהם פתוחים, שמפעילים חדרי מיון ומציעים לאזרחים את מה שהמדינה רוצה לתת להם מבחינת שירות רפואה ציבורי, כמו שצריך לדאוג למערכת הביטחון או למערכת החינוך. עם זאת, אני מרגיש כרגע שמה שעושים זה בעיקר מחכים לראות לאן נושבת הרוח. אני מדבר ונמצא בקשר עם אותם נבחרי הציבור שנמצאים בתפקיד כרגע ויושבים בממשלת המעבר, ואני מבין שממשלת מעבר לא דואגת מעבר לטווח של היום, אז כרגע דברים שבאמת צריך להעביר לציבור, אני מוסר ישירות לציבור כדי שהוא יידע".
האם אתה נהנה מהתפקיד שלך?
"תראי, זה תפקיד שרק מזוכיסטים נהנים ממנו, וגם אני כנראה כזה במידה מסוימת. הרי מה תגידי על בן אדם שגמר קריירה שלמה של 37 שנים כעובד מדינה בבית חולים, ובמקום לפרוש כמו שכולם עושים, הלך לקריירה שנייה בבית חולים במצוקה בהדסה, אז הוא בטח מזוכיסט. אבל, אני נהנה, לא ממזוכיזם אלא מזה שאני מסוגל להשפיע ולקחת את הדסה מהמצב שבו הוא נמצא ולייצב אותו. אין סיפוק יותר גדול מזה. דוחפים את האבן בעלייה, למרות הקשיים ולמרות הכל, לא מפסיקים והכל מתוך ציפייה ותקווה שהאבן הזו תגיע בסופו של דבר לפסגה. יש בדרך הרבה מאד תסכולים, והכרית שלי לא נשארת יבשה בכל הלילות, אני מודה, זה פוגע ויש בזה המון אמוציות שקשורות בכך שאני נכשל, שהרי אין דבר יותר קשה מכישלון כאשר אתה יודע שמה שאתה מנסה לעשות הוא המעשה הנכון, בעיקר כשבירוקרטיה תוקעת אותך.
"לצערי אני נוטה לקחת את הדברים האלו ישר ללב באופן אישי. לפני כשנה היה לי אירוע מוחי ואני קורא לו הדסה. כבר עברתי וחוויתי נזקים רפואיים בגלל המצב הזה ואין ספק שהם קשורים ללחצים שנובעים מהתפקוד של הדסה. אני עובד ונמצא כל הזמן בעולם גדוש לחצים, הרבה יותר מאשר כשהייתי המנכ"ל בבית החולים תל השומר במשך שנים רבות".
פרופ' זאב רוטשטיין, מאיה חסון-קראוס (צילום: שי רז, רז הפקות)
למרות הכל, חזרת לתפקיד שלך אחרי האירוע המוחי.
"מיד. לא חיכיתי יותר מדי. אבל תראי, בבית החולים הדסה המצב הוא אחרת לגמרי ממה שהיה בתל השומר. זה בית חולים שבו צריך לדאוג לשלם את המשכורות ולא המדינה משלמת אותן. בהדסה צריך לדאוג לקניות ולציוד הרפואי והמדינה לא דואגת לכך. כלומר, התפקיד של ניהול בית החולים הדסה, ולא רק הוא אלא כל בתי החולים הציבוריים שאינם ממשלתיים כמו למשל שערי צדק, הוא הרבה יותר קשה ומתסכל מאשר להיות מנהל של בית חולים ממשלתי".
איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?
"החוזה שלי בהדסה כרגע תקף לעוד שנתיים, עד תחילת שנת 2023, ואני רוצה לקוות שאני אחזיק מעמד עד אז וכמו כן גם שהדסה תחזיק מעמד ותחזיק אותי עד אז. אני חושב שזה יהיה יפה מאד לסיים ככה קריירה של שבע שנים. לצערי לאף בן אדם אין תעודת ביטוח לגבי מה שיקרה לו, אבל את יכולה לראות על הפנים שלי את ההתלהבות, את האמביציה, את הרצון לעשות ואת הנחישות לעשות את זה, וזה נותן לדעתי פור של 30 שנה על הגיל שלי באמת".
יש לך מחשבות על כניסה לפוליטיקה?
"לפעמים יש לי חלומות כאלה, ללכת ולהשפיע עוד דרך הזירה הפוליטית. אבל אני לא פוליטיקאי ואני חושב שהפה שלי הוא גם האסון שלי, כי אני פותח אותו יותר מדי, ולכן אני לא יודע אם אני מתאים לזה. כמו כן, אני לא חושב שיש לי את התכונות הדרושות למשל כדי להיות ראש ממשלה, אבל החלום של כניסה לפוליטיקה קיים".
לסיום, לקראת יום ירושלים, משפט סיכום על העיר?
"ירושלים, מעבר להיותה בירת ישראל והעיר שחוברה לה יחדיו, היא תופעת טבע של שילוב תרבויות ודתות, עיר תוססת וחיה שמגיע לה שיהיה מי שיחשוב גם על נושא בריאות האוכלוסייה שלה. אני רוצה לאחל לירושלים המאוחדת, שהיא כל כך שונה מכל עיר אחרת ומיוחדת במינה, ולכל הירושלמים, בריאות, אושר והנאה".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
יונה ניצן
מימי הקורונה העליזים אני מאד אוהבת את האיש הזה. האכפתיות שלו מזכירה לי אותי במקצוע שלי בלא פשוט גם הוא. ושנינו עובדים כבר אחרי גיל פנסייה ובאהבה רבה
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אחד כזה כמו רוטשטיין צריך להיות שר בכיר בממשלה ,!!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
בית חולים הדסה מנוהל למופת. היחס של כל נותני השירות, מאנשי הניקיון, עבור בסיעוד, אחים ואחיות, רופאים ורופאות ועד לרופאים הבכירים – מעורר השתאות. מקצועיות ולב-מבין שהם מזור למי שמביא לשם את היקרים לו ביותר. תודה
דינה טיילו.
פרופ רוטשטיין מעריכה אותך מאוד. אתה מאוד אנושי , אוהב את הבריות, מלא חמלה.מנהל את הדסה הכי טוב שאפשר, מאחלת לך שכול הבעיות בהדסה יפטרו. בריאות טובה לך. בהערכה גדולה . כבוד .