פתאום נראה כאילו כולם רצים.
הפייסבוק והאינסטוש מפוצצים בתמונות שטח, נעלי ריצה או ביגוד נוצץ של חברה מסחרית, ופוסט – "אין על החיים האלה", עם פילטר או בלי פילטר. במילים אחרות, אנשים מזיעים את עצמם לדעת, ומפוצצים את הפגוש האחורי במדבקות סטטוס של בוגרי 42.2 – סיום מסלול מרתון.
אין תומכת יותר ממני מלהתחיל ולהתאמן בריצה, השאלה היא רק איך וכיצד?
את המרתון הראשון שלי רצתי רק אחרי 18 שנות ריצה. עד אז התחריתי במרוצים רבים של 10 ק"מ ובניתי בסיס רחב להמשך הדרך. המאמן האגדי שאימן אותי בשנות ה- 20 לחיי, אלמיהו פאלורו, אף אסר עלי להתאמן לריצת חצי מרתון. היום אני מודה לו על כך שהשאיר לי טעם של עוד מהריצה. במילה אחת – הדרגתיות.
אני מבינה את המאצ'ו הישראלי הממוצע שרגיל לכבוש יעדים, ואני לא מצפה מאף אחד שיחכה 18 שנה, חלילה. בנייה הדרגתית, סבלנות ועבודה מדויקת הם אלה שיביאו אתכם ליעד הנכסף של המרתון עם הרבה פחות תחלואים ופציעות.
אני חייבת להתייחס לפרסום שגרר תגובות רבות, חלקן שנויות במחלוקת. לפני כשבועיים התפרסמה במוצ"ש כתבה במגזין של אושרת קוטלר על תמותה בעקבות ריצה. כל מקרה של מוות בעקבות ריצה הוא טרגדיה רצינית, ולרגע אני לא מזלזלת בכך. עם זאת, חלק ממסקנות הרופאים שהוצגו בכתבה היו שחלק מהרצים לקו בהיעדר הכנה מתאימה למרוץ. אז בהחלט אפשר להירגע ולהישען אחורה או קדימה, לא על הכורסא, אלא לעבר הריצה הבאה שלכם.
ריצה היא לא מסוכנת, וכמו כל דבר בחיים – הכל צריך להיעשות במידתיות, ושוב, בהדרגתיות. אז, JUST DO IT? אני מחדדת ואומרת JUST DO IT RIGHT .
***
הטור החדש של רותי זינדל-אוכמן: איך התחלתי ולא הפסקתי?
הירושלמית שהשאירה אבק לאנה ארונוב בחצי מרתון תל אביב
פארק המסילה: מסלול התנגשות בין רוכבי האופניים לרצות והרצים
***
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה, רצה ואמא לשלושה מתוקים.
איסי
כל מילה בסלע !
אפשר לקפוץ למרתון לפני שמתנסים ב"עשיריות" ו"חצאים".
אפשר להחליט לרוץ מרתון מבלי להגיע לבסיס של קילומטרז מאפשר.
אבל × אבל המחיר ……פציעות ואי מימוש פוטנציאל.
מעבר לכך מפספים את הדרך אל היעד , שהיא לא פחות חשובה.