אסון הר מירון מעיד בפני עצמו על רשלנות תהומית. כשמדובר באסון, שהתרחש כתוצאה מהתקהלות בתוך מקום אשר מאורגן על ידי גוף מסחרי (כגון מופעים באצטדיונים), הכתובת ברורה והאחראי ידוע. השאלה שהתעוררה בזיקה לאסון זה היא לאן להפנות את האצבע המאשימה.
לכאורה, "בעל הבית" הרלוונטי הוא אותם מוסדות דת כאלה ואחרים ששולטים במקום. אלא שהשליטה שלהם היא רק רוחנית. אין להם זכות קניין במקום. אין מקור חוק שמקים עליהם חובה כלשהי לתחזק את המקום והם גם לא בגדר "מארגנים" או "מארחים". הם הרי לא גובים אגורה שחוקה כדמי כניסה ואיש לא דורש מהם רישיון לשם עצם קיומו של האירוע.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
היו קולות שגרסו שהמתחם הוא סוג של "אוטונומיה אקסטריטוריאלית", קרי שהמתחם אפילו לא שייך, לא למדינה ולא לרשות מקומית רלוונטית.
זוהי טעות, אפילו שטות גמורה. מתחם הר מירון הוא בתוככי מדינת ישראל ומקום ציבורי, לא "שטח הפקר" שבו מי שמגיע – זה על אחריותו. כמו כל מקום ציבורי אחר, שיש לציבור נגישות אליו, קמה החובה על הרשויות השונות במדינה מתוקנת לדאוג לבטיחות הציבור ובכלל זה להשקיע את כל הנדרש לשם הבטחת שלומם וחייהם של באי המקום. אחרת – אסור לאפשר גישה אליו.
הגורם שאמור לאכוף את כל זה, הוא המשטרה ומכאן גם אחריותה. היא אינה בגדר "אורח מזדמן". יש לה סמכויות ומכאן גם חובות. ככל שמתקיים חשש לסכנה לשלום הציבור או בריאותו, מוטלת עליה חובה למנוע התרחשות הסכנה. איש אינו חולק על כך שהיא השולטת במקום ובוודאי שיש בידיה גם אמצעי אכיפה, ואלה פשוטים מאוד. בראש בראשונה, כדרך למנוע "תפוסת יתר" מוסמכת המשטרה להציב מחסומים שימנעו תפוסה שמטבעה מסכנת את באי המקום או השוהים בו. כך גם עליה להקפיד מבעוד מועד לוודא שהיוצאים מהמתחם, בוודאי אם בכל זאת מדובר בתפוסת יתר, ייצאו באופן בטוח. לשם כך יש לבדוק בקפידה את תוואי היציאה. יש לוודא שהמשטח שעליו דורכים היוצאים מהמתחם יהיה משטח בטוח (כמו דשא סינתטי). יש לדרוש שלאורך תוואי היציאה, יהיו מעקות חזקים, יציבים באופן שבין שני מעקות יעבור רק אדם אחד. במצב כזה, גם אם מישהו ימעד – יוכל לאחוז במעקה חזק בלי שייפול וימעיד את אלה שאחריו. מרגע שמסתיימת ההדלקה האחרונה, ואנשים מתחילים לנהור החוצה, קיים הכרח להציב בפתח אותו תוואי כמות נכבדה של שוטרים, כדי לווסת ולנטר את מספר האנשים שיכנסו אל אותה "מנהרה" שאי אפשר שלא לראות כמה היא מסוכנת.
מפכ"ל המשטרה רנ"צ קובי שבתאי, סמוך לזירת האסון בהר מירון (צילום: דוברות המשטרה)
בפועל, אותה משטרה שחוזרת ואומרת שהיתה מוטרדת מאסון והכינה עצמה "שנה מראש" ואשר מלווה במהנדסי בטיחות למיניהם, לא קיימה אפס קצה מהדברים הפשוטים הללו. הימנעותה מלקיים תנאים כה בסיסיים, פשוטים וזולים, מייצרת לפתחה אחריות. ההסבר ש"הדרג הפוליטי אמר לנו שמותר לכולם להיכנס", לא יכול לתפוס. משטרה אינה חייבת, היא גם אינה מורשית, לא לציית ובטח לא לאפשר, סכנה כה מוחשית כשיש לה סמכות עצמאית משלה להשתלט על כל שטח ולווסת את תנועת הנכנסים והיוצאים אם היא עצמה מאמינה ומתריעה מראש ש"זה מסוכן".
השאלה הפרסונאלית, קרי מי בדיוק בתוך המערך המשטרתי יואשם באותה רשלנות, היא שאלה שיש לבדוק אותה באופן קפדני בחקירה חיצונית (במקרה זה מוצדק להקים ועדת חקירה ממלכתית). אך גם זו תוכרע בסוף רק על ידי בית משפט.
ועדת חקירה ממלכתית תבחן גם אחריותו של הדרג הפוליטי, שמתקיים חשש כבד שאכן גם פוליטיקאים אחראים, אם כי במישור המוסרי והציבורי. פתיחת המתחם "לכל מי שרוצה", ממש כמו שלא הקפידו באכיפה בתקופת הקורונה, תומכת במחשבה שגם זה בא מתוך רצון "למצוא חן" וכך "לגרוף מנדטים". הלוא אם היו אוסרים – היו "מרגיזים". אלא שבמחוזותינו כבר התייאשנו מהאפשרות שאלה יתפטרו "באצילות". מחול השדים רק מתחיל וסופו מי ישורנו.
הכותב: עו"ד קובי קמר, מומחה למשפט פלילי, יו"ר (משותף) של הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין בישראל.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
רלי ספטי מועלם
אם מישהו איים על אנשים במשטרה שמשרתם או קידומם ייפגעו אזי הוא אשם בפגיעה בעובד ציבור והפעלת לחץ להשגת אינטרס אישי. מעניין איך המשפט מגדיר איום על עובד בפגיעה במשרתו ועוד על חשבון בריאות הציבור.