כ-100 משפחות צועניות המונות כ-2,000 נפש מתגוררות במזרח ירושלים, בשכונת – באב אל חוטא, הסמוכה לשער האריות, שמובילה אליה סמטת "שביל החסידות". בבתי אבן קטנים בני שניים-שלושה חדרים מצטופפות משפחות מורחבות: הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות וילדים קטנים. לעתים משפחה שלמה מתגוררת בדוחק בחדר אחד – והריהוט הבולט הוא עשרות מזרונים, המונחים בפינת החדר ונפרסים בלילה על רצפת המחצלות. ריכוז קטן נוסף של צוענים מפוזר בכפרים הערביים סביב ירושלים, כמו ראס אל עמוד, עזריה, שועפאט וענאתא. ברשות הפלסטינית מצויים כמה אלפים מהם וכמספר הזה חיים גם בעזה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מרבית צועני ירושלים סובלים ממצב כלכלי ירוד, מתנאי מגורים קשים ומיחס של ניכור מצד שכניהם הערבים – אף כי צועני העיר הם מוסלמים. רובם מתפרנס מתגמולי הביטוח הלאומי, עבודות ניקיון, קיבוץ נדבות ומכירת מזכרות לתיירים, ומאחר שהם ברובם חסרי השכלה וחלקם לא יודע קרוא וכתוב – הם נדחקו לתחתית הסולם החברתי. עד לפני מספר שנים נשר רובם ממערכת החינוך כדי לסייע למשפחותיהם.
המורים בבתי הספר לא פעלו להגן עליהם מפני מיתוסים פסולים שדבקו בהם. הצוענים שהגיעו לירושלים לפני כ-800 שנה, כלוחמים בצבאו של צלאח א-דין ומוצאם בצפון-מערב הודו, זכו תחילה בארץ ליחס מכובד. השליט האיובי העניק להם את השם בערבית "אל נוואר" (מלשון אור), שבמשך השנים שובש והיה ל"נוואר" ("מלוכלך"). במקום ללמוד מלאכות המביאות כבוד ופרנסה ולרכוש השכלה – הם המשיכו לעסוק כאחיהם באירופה בהגדת עתידות, בבידור ובהופעות ריקוד ברחובות, באילוף סוסים וברוכלות. כך הם נדחקו לשולי החברה, ודימויים היה לירוד ביותר.
ברם, אין בסיס לעלילות השווא שדבקו בהם באירופה. מדובר בקהילה מעניינת ומעוררת סקרנות, שחבריה מתחתנים בינם לבין עצמם. יש להם שפה משלהם – הדומארי – שכיום מדברים בה רק המבוגרים שביניהם. בהתנהגותם, בלבושם, במנהגיהם ובשליחת ילדיהם לרחובות לפשיטת יד הם גרמו ליצירת סיפורים מסולפים עליהם. הם התרגלו להיות אנשים נזקקים ולא כאלו העוזרים לעצמם או הסומכים על עצמם, ופיתחו תלות בסביבה ובשלטון.
בעשור האחרון חלה מהפכה צוענית בין חומות העיר העתיקה. מצוקתם הובאה לידיעת ראש העיר ניר ברקת, וגברה המודעות בצורך לסייע לשבט זה. בעזרת מוכתר העדה, עבד סלים, אדם משכיל ונמרץ, החל המימוש של החלטת ראש העיר כי מוסדות העירייה – הרווחה, החינוך והתרבות, יפעלו להעלאת איכות החיים של הצוענים. עובדת סוציאלית במשרה מלאה מונתה לעבוד מול הצוענים, והיא הצליחה לשכנע את ההורים להחזיר את הבנות והבנים לבתי הספר וגם לגני הילדים. התלמידים קיבלו את כל הציוד והספרים חינם. בהשפעת המוכתר, ציבור הצוענים החל להבין, שהם חלק שווה מאזרחי הבירה, וכל שירותי העירייה, גם ייעוץ מקצועי, פתוח עבורם וראוי ליהנות מהם. הצוענים נחשבים נאמנים למדינת ישראל, אך היחסים בתוך הקהילה מורכבים. ב-1999 הוקמה בשועפאט "העמותה לקידום הצוענים בישראל", בידי אמון סלים (המתגוררת במקום), בת דודתו של המוכתר. עבד סלים מחרים גוף זה, כי הוא רואה עצמו כנציג הנבחר היחיד של הצוענים בירושלים.
לדעת סלים, שאביו הוכר אחרי מלחמת ששת הימים על ידי ראש העיר טדי קולק כמוכתר השבט, השינויים עדיין לא מספיקים והצוענים זקוקים לעזרה הרבה יותר משמעותית לפתירת בעיותיהם. לדבריו "קשה להוציא את הצועניות מהצוענים", ומרבית חברי העדה חוששים מקדמה ומאורח חייהם בטלני, והם אינם מתאמצים מספיק לרכוש השכלה וידע טכנולוגי. הצוענים גם מאבדים בהדרגה את ייחודם התרבותי. רק כ-200 מבוגרים מתוך העדה הירושלמית מדברים עדיין את שפת "הנורי" הצוענית, וכל היתר שולטים רק בערבית. רק חלקם עוטה את הבגדים הצבעוניים המסורתיים ומוקיר את המורשת והפולקלור הצועניים. אצל רובם קיימת נטייה מתמדת להיטמע בסביבה הערבית. סלים סבור שיש להקים בשכונה מרכז תרבותי למורשת צוענית ולהבליט את הפולקלור והמוזיקה הצועניים. הוא מקשה: "כמה צעירים יודעים וגאים בכך כי ריקוד הפלמנקו הספרדי הנודע, הנפוץ בכל אירופה, הוא יצירה צוענית? בירושלים אימצנו את הריקוד המזרחי והצעירים שלנו רוקדים אותו בהתלהבות".
הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
זירבל
מרתק
זירבל
מאד מעניין