לפני שש שנים וחצי הקמתי את מסעדת "דוויני" במחנה יהודה. זה היה חלום, שהתבשל אצלי הרבה שנים בראש, וקרם עור וגידים איפשהו בשלהי 2013.
לנהל עסק בירושלים, ובמיוחד בתחום הפנאי והבילוי, זה להיות מוכנה לכל תרחיש. את זה ידעתי תמיד, כי אני חיה את העיר: פיגועים, גשמים קיצוניים, שלגים, קור מקפיא עצמות בחורף או כל גורם כזה או אחר לא צפוי (ויש לא מעט כאלה) שיכול לפגוע בתפקוד המסעדה. בעסק קטן כמו שלי, זה משהו שיכול להיות מאוד מטלטל, ולא קשה לדמיין מה קרה ל"דוויני" כשנגיף הקורונה הגיח לעולמנו.
כשהגיע הסגר הראשון אי שם בחודש מרץ האחרון, לא הייתי בטוחה שאשרוד אותו. הוצאתי את כל העובדים והעובדות שלי לחל"ת, אבל גם הרגשתי שנכפתה עלי "חופשה", שהגוף והנפש הזדקקו לה. יחד עם זאת, הלב נשבר והייתי מגיעה למסעדה כל יום – מתיישבת על הבר, פותחת את ברז הבירה – שותה ובוכה. בוכה ושותה. ממש ככה.
לא היה פשוט לראות את הכיסאות והשולחנות מקופלים והשקט הלא אופייני למקום – צרם. זה היה עצוב, אבל עם קצת עזרה מהקרובים והקרובות פלוס אופטימיות, כי הקיץ היה לפנינו ולא דמיינתי שיהיה עוד סגרים בהמשך -והאופטימיות חזרה במקצת. נשמתי עמוק והצלחתי להתניע את המסעדה אי שם בחודשים יוני עד אוגוסט, והקיץ היה בסך הכל חביב ביותר. פרויקט המדרחוב של עיריית ירושלים הציל אותי וכנראה שעוד כמה מסעדות בעיר.
דוויני (צילום: תומר פולטין)
הסגר השני היה עוד משבר שלא הייתי בטוחה אם אצלח אותו. אותו ריטואל קבוע שחוזר על עצמו – שוב הוצאתי עובדים ועובדות לחל"ת וזה היה כבר יותר מידי בשבילי. המדינה אומנם עזרה עם מענקים, אבל הם הגיעו מאוחר מידי ומעט מידי – אי אפשר היה להסתפק בזה ורציתי רק לעבוד בכבוד, לא מעבר. איכשהו, עם הרבה הבנה מצד בעלי הבית של של הנכס שאותו אני משכירה וגם מהבנק, הצלחתי לעבור בקושי רב את גם את המשבר הזה.
ואז הגיע הסגר השלישי.
הפעם הייתי יותר מוכנה לכך ולא הייתי יכולה לשרוד (נכון לעכשיו) אם לא הייתי מתחילה משלוחים. ניסיתי לברוח מזה כל השנים בגלל הרבה סיבות, אבל בעיקר בגלל שלא רציתי שהלקוחות יאכלו את הפיתה שלי חצי שעה או שעה אחרי שהיא מוכנה. זה היה בניגוד לכל סטנדרט שהצבתי בנוגע לביס המושלם. אבל כשאין ברירה וצריך לשרוד, אז גם עושים משלוחים. חברת השליחויות גובה 30 אחוז מגובה העסקה ומשלמת שוטף פלוס 45 – מהלך שיכול לרסק עסק אם לא תהיה בו גם פעילות שוטפת שלא בנויה רק על משלוחים.
למרות המצב הקשה והלא אידיאלי שנכנסתי אליו יחד עם שאר הקולגות שלי – בעלי המסעדות, אני עובדת וזה הכי חשוב. מסתבר שזה לא עניין של מה בכך. שדרגתי את האריזות, המחבתות עולות שוב על להבות, התבשילים חזרו לסירים ויש חיים, ריחות וצבעים והכי חשוב – יש אנשים שרוצים את האוכל שלי וזה נותן לי תקווה להמשך.
אני עדיין לא מסכמת את תקופת הקורונה, כי היא לא הסתיימה. השלב הבא יהיה שיקום: אצטרך להתרכז בליקוק הפצעים עוד זמן רב ולעבוד קשה מאוד כדי לחזור להיות מה שהייתי.
הכותבת: דיני קסורלה, בעלת מסעדת "דוויני" בשוק מחנה יהודה בירושלים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
בת עמי
דיני היקרה, כל הכבוד על האופטימיות וראיית הטוב .
אני בטוחה שכשם שנחלצת מקשיים בעבר כך גם בתקופה הזו תצליחי ותפיקי את המיטב שיש בך, הכי חשוב לא להתייאש כלל.
צפירה שטרן
אין על דוויני ובעיקר על דיני
תרשישה צברי
אשמח לעזור לך בשליחויות בחינם…
גם אני נאלצתי לשבצ בבית. אבל אני מורה לנהיגה. אין לי אייל ללמד.
אשמח לעזור לך בחינם
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
דיני היקרה,
מאחלים לך שתעברי את התקופה המאתגרת הזאת בצורה הכי טובה שאפשר.
נחזק אותך הלקוחות הנאמנים שלך גם בתקופה בהזמנת משלוחים וכמובן כשיבואו עלינו ימים טובים יותר להתארח אצלך במסעדה.
דוד
דיני היקרה, המון בהצלחה בשיקום.
אם היית משכילה ליצר יחסים טובים עם השכנים כגון הגבהת הארובה מעל לחלונות הבתים, רעש לא פורפוצינלי וכו' היית מרויחה המון לקוחות מהשכונה שפשוט נמנעים מלתמוך בעסקים שממררים להם את החיים. ראי ערך איש טבח וראסל שמרוויחים לקוחות קבועים.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מנות קטנות מאוד ביחס למחיר