הפינה ההיסטורית: שעוני שמש מקוריים ומשוחזרים בירושלים

בירושלים יש יותר שעוני שמש ציבוריים מאשר בכל שאר הארץ, כי עד לימים ששעוני הבית הפכו למוצר מצוי, נזקקו מאמיני שלוש הדתות העיקריות בעיר: היהודים, המוסלמים והנוצרים, לקבוע את שעות התפילה תוך כדי הסתמכות על שעונים ציבוריים. בהגדרתו המדעית שעון השמש השתמש בתנועות הצל של עצם דק המוצב באור השמש, כדי להציג את השעה האמיתית. מרבית שעוני השמש בעיר אינם קיימים עוד, נשחקו או היו על מבנים שנהרסו לצורך בנייה מודרנית או ששופצו תוך מחיקת השעון המיושן. המפורסם שבהם מצוי ברחוב יפו 92 על גבי בית הכנסת “זהרי חמה”, מול שוק מחנה יהודה, שהותקן בשנת 1908, והוא מעורר השתאות ועניין עד היום. העתיק ביותר התגלה בחפירות הכותל לאחר מלחמת ששת הימים, נמצא במוזיאון “הפרבר ההרודיאני” אשר ברובע היהודי בעיר העתיקה, והוא בן כאלפיים שנה. מדובר בשעון קטן ונייד עשוי אבן שאורכו, רוחבו וגובהו כ-10 ס”מ. במשנה מכונה השעון “אבן שעות”. בראשו שקע, המחולק על ידי מערכת שנתות לתריסר גזרות. בחלק העליון של השקערורית נמצא יתד שצלו הראה את השעה. במשנה הוא מכונה ה”מוט”, ביוונית “גינמון” והיה אנכי או נטוי. שעוני האבן הקטנים הוחזקו בבתים וכאשר רצו לדעת את השעה הם הוצאו אל השמש.

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

השימוש בשעוני השמש החל לפני כ־3,000 שנה במצרים העתיקה. הם היו בצורת אובליסק, מצבת-מחט שנזדקרה כלפי מעלה והטילה צל של שמש על הקרקע ועליה היתה מערכת קווים. אחד האובליסקים נלקח לרומא ומשמש עד היום כשעון שמש, ונקרא “האובליסק של אוגוסטוס”.

השעה בת ימינו לחלוקת היממה לשעות, ל־12 שעות ביום ו־12 שעות בלילה, נקבעה על ידי הכוהנים במצרים. חוקרים מניחים כי שעון השמש העתיק ביותר בירושלים נזכר במקרא, בספר ישעיהו (לח: ח) ובמלכים ב’ (כ: י) – ונקרא “מעלות אחז”. מסופר על המלך חזקיהו, שחי במאה ה-7 לפנה”ס, שכאשר נטה למות התפלל לאלוהים לדחות את רוע הגזרה. הנביא ישעיהו נשלח אליו והבטיח להאריך את חייו ב־15 שנה וגם להצילו מידי אשור. הבטחה זו באה לידי ביטוי במופת הבא: “הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות, ותשב השמש עשר מעלות, במעלות אשר ירדה”.

שעון השמש ברחבת הר הבית (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

המפורסם בבוני שעוני שמש בעת החדשה בירושלים היה ר’ משה שפירא, חניך ישיבת מאה שערים, אוטודידקט שלמד את יסודות האסטרונומיה מספרי הרמב”ם והגר”א (הגאון מווילנה). הוא בנה שני שעוני שמש בירושלים בראשית המאה ה-19, האחד בבית הכנסת “החורבה” ברובע היהודי, והשני במושב הזקנים הספרדי ברחוב יפו 77 – ששניהם נהרסו.

שני שעונים אחרים שבנה נותרו עד ימינו, האחד על קיר בית הכנסת הגר”א בשכונת “שערי חסד”, שהוקמה ב-1909 וסמוכה לרחביה, והשני בקיר בית הכנסת “זהרי חמה”. הבניין של “זהרי חמה” זכה להיקרא “בית שעון השמש”, ובעת התקנת שעון השמש על גגו היה זה אחד הבניינים הגבוהים בעיר. בבית הכנסת הוקמה “חבורת מתפללים עם הנץ החמה”, ומאחר וירושלים הרים סביב לה, היה קשה מאד להם לכוון את שעת התפילה. יזם המבנה, שמואל לוי, שעלה מארצות הברית, הקים את הבניין בן ארבע הקומות כבית מדרש, כמלונית וכבית מגוריו. באותם ימים המבנה נחשב ל”גורד שחקים” ומעליו נוסף עוד מגדל תצפית עשוי מעץ, והמתפללים החלו לקיים ממנו, תצפיות בשעות זריחת השמש ושקיעתה, ולקבוע זמני תפילה. תחילה העמידו על גג הבניין מעמד מנחושת מתנוצצת, ובהנץ החמה נפלו עליה קרני שמש – והמתפללים ידעו כי הגיע זמן תפילה עם הנץ החמה. לבסוף עלה הרעיון, להקים בחזית הבית שעון שמש קבוע והמטלה הוטלה על משה שפירא. השעון שבנה ב-1908 היה לשעון האנכי הגדול בארץ. צורתו חצי עיגול שקוטרו 5 מ’ ובו קווי חלוקה לכל חמש דקות. לפי השיטה שהמציא שפירא, לא הצל סימן את הזמן, אלא קרן אור שחדרה מבעד נקב בקצהו של המוט שמעל לוח השעון וסימנה נקודות חיבור אור. חיבור הנקודות האלו, בקווים לאורך היום ובמשך השנה, יצר שעון “מדויק” ביותר. מעל לשעון השמש הותקנו שני שעונים מכאניים רגילים, הקיימים עד היום, לימי החורף שבהם השמש נסתרת. האחד מראה את השעה האירופאית (על פי שעון גריניץ) והשני את השעה המקומית הירושלמית (לפי שעון ארץ ישראל). בשנת 1940 פרצה שרפה בבניין ונשרפו שתי הקומות העליונות. בית הכנסת ירד לקומה הראשונה היכן שהוא מצוי עד היום. בשנת 1980 עיריית ירושלים שיקמה את הבניין וכן גם את השעונים.

שעון השמש בחצר בית החולים האנגליקני לשעבר – רחוב הנבאים (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

הודות לפרסום שזכה לו ר’ שפירא בשל הדיוק בשעוני “זהרי חמה” ו”שערי חסד”, הוא הוזמן על ידי חכמי הווקף על הר הבית לבדוק ולשפר את שעון השמש עם אותיות ערביות, הנמצא סמוך לרחבת מסגד אל-אקצא (על גבי קשת גבוהה המובילה לכיפת הסלע). הווקף הציע לו כסף רב, אך כיהודי שומר מצוות הוא סירב לעלות להר הבית ולהיכנס לרחבת המסגדים. כאשר עמד בסירובו החלו המופתי ואנשיו לאיים עליו, והוא עזב את העיר והשתכן בפתח תקווה, ושם בנה שעון שמש נוסף.

שעוני שמש בולטים נוספים בירושלים ניתן לראות בפארק טדי קולק (מול שער יפו), בגן בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים, בגן פסלי בילי רוז במוזיאון ישראל (שני אבני ריחיים ענקיות ומוט ברזל המטיל את צלו) – ועל גבי עמוד גבוה באמצע כביש מס’ 1 (קרוב למלון “אמריקן קולוני” ולבית תורג’מן).

שעון השמש בגן במוזיאון ישראל (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

ביישוב הר אדר שליד ירושלים מתגורר רמי אביצור, שהוא המומחה הראשי בארץ לשעוני שמש. עיסוקו העיקרי הוא בתקשורת לוויינים, אך תחביבו בהכנתם ובבנייתם של שעוני שמש היו לאהבת חייו. הוא בעל ידע רב באסטרונומיה, הנדסה ומדידת הזמן, המסייעות לו ליצור שעוני שמש ניידים וקבועים. ניתן לראות פרי עבודתו בביתו, בגינתו וברחבי הארץ ובפרט בירושלים. כך למשל הוא הרכיב שלושה שעוני שמש באתר הארכיאולוגי של עין יעל (מול גן החיות התנ”כי), המשמש מוזיאון פעיל לנוער. האחד הוא שעון חרוט (קונוס), שהומצא ביוון במאה השנייה לפנה”ס, והתפשט לכל ארצות אגן הים התיכון. שני שעוני השמש האחרים משחזרים שעונים עתיקים שמקורם במצרים: האחד מראה צל העולה ויורד במדרגות והשני בצורת אובליסק המטיל את צלו. שעון ייחודי נוסף, פרי עבודתו, נמצא על רצפת הכניסה למוזיאון המדע. המבקר העומד במרכז השעון, מטיל את צלו על לוח שעות ומהווה בכך שעון שמש חי.

שעון השמש בשכונת שערי חסד (צילום: ד"ר אדם אקרמן)