שנים שחיכיתי, ציפיתי וחלמתי, על הערב בו האורות יידלקו, המוזיקה המועדפת עלי תתנגן, הבירה האהובה עלי תמזג מהחבית, ותנועת האורחים לא תיעצר לרגע.
לא, לא החתונה שלי.
חיכיתי ליום בו יהיה לי עסק משלי, תמיד רציתי פאב.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת6"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
עוד לפני שגיליתי את ה"פאזלס" בסדרה "איך פגשתי את אמא", או את בית הקפה המיתולוגי של הסדרה "חברים", ידעתי שיום יבוא ואחזיק מקום משלי.
השנים עברו – התגייסתי, השתחררתי והתחלתי להניע את גלגלי השיניים אל עבר החלום המשותף לרבים כל כך, ליאור – חבר טוב ואני פתחנו פאב – "בלגולה" במעלה החמישה.
פייר, הכל היה נוצץ. ממזיגת הבירה הקרה מהחבית ועד טיטוא הרצפה בסוף הערב. תוך שאני דואג להזכיר לעצמי שאי אפשר להיות הרמטכ"ל בלי לטחון בטירונות. רציתי לטחון בטירונות.
בר "בלגולה" במעלה החמישה, ימי טרום הקורונה (צילום: איתמר להב)
חודש ועוד חודש עברו ואיתם הלכה והתגבשה ההבנה ש-וואללה, משהו הולך טוב.
העולם האמיתי האיר פניו לשני חבר'ה בני 22, שרוצים לרוץ קדימה – ומהר.
בסביבות דצמבר התחילה שמועה על איזו שעלת נפוצה שרצה באסיה, משהו עם שם של בירה. כן, הקורונה.
בסדר, האמת, לא חששנו מזה. הרי שב-22 שנות חיים טרם הספקתי לדרוך על אדמות המזרח, אז שהווירוס הזה יספיק לעשות את הכיוון ההפוך בכמה חודשים? אין מצב.
ובכן, התבדתי.
בר "בלגולה" במעלה החמישה – סגור (צילום: איתמר להב)
הימים הפכו לקשים, הלקוחות חששו להגיע, הסחורה מצאה את דרכה לפח באופן תכוף יותר ויותר והעו"ש לא גילה סלחנות.
התחילו לקום תנועות שניסו לבקש את זכויותינו, שבמאבק עיקש הצליחו להביא את ראשי המשק והמדינה לצאת בהצהרות סיוע מפליגות ומבטיחות.
אשר מהן, עד היום לא ראיתי גרוש.
סגרנו, פתחנו, נלחצנו, סגרנו ופתחנו בשלישית, כשקברניט הטיטאניק ואנשיו שיחררו לנו סנטימטרים ספורים של חבל בכל פעם, מבלי לשכוח למשוך אותם בחזרה.
כי מעל הראש שלנו – האזרחים, מתנהל משחק פינג-פונג של אינטרסים.
בין הקולות המפצירים לפתוח את המשק, לאפשר לנו לקיים את עצמנו בכבוד, לבין הקולות האומרים כי בריאות הציבור היא מעל הכל, והרי שאין ערך קדוש מזה.
לכאורה, אני מסכים. בפועל, מדי יום ביומו אנו מתמחרים את חיי האדם כדי לשמור על אורחות חיינו. עולים על הכבישים למרות שמאות מוצאים את מותם עליהם מדי שנה או כשאנחנו יוצאים מהבית בחורף למרות ההנחה כי איפשהו בסביבתנו נמצא חולה שפעת שיכול להדביק אותנו ואין לדעת איך זה ייגמר.
איתמר להב (צילום: פרטי)
אנחנו מתעדפים כל הזמן את הנוחות שלנו על פני הבריאות שלנו. אחרת היינו כלואים בבתים או בכלובים שקופים, בהם לא יאונה לנו כל רע.
כמובן, אני מסכים שיש לנקוט בצעדים רחבים ומשמעותיים לבלימת התחלואה ושעלינו כציבור "להיכנס מתחת לאלונקה".
אך כמה זה אבסורדי כשהממשלה המנופחת והמנותקת ביותר בהיסטוריה היא שקובעת כי עלינו להצטמצם, וכדי שנעשה זאת בנוחות, נתנו לנו פלסטר בדמות 750 שקלים.
אמנם פלסטר יוקרתי, אך כזה שאינו מרפא את הפצע.
איתמר להב, בן 22, מתגורר במבשרת ציון.
תגובות