ארז עמיר, נער בן 16 מבית הכרם, חובב טבע ובעלי חיים מושבע וצלם מוכשר, החליט לקחת צעד נוסף ואמיץ ולהוציא ספר שכולל בתוכו צילומים מרהיבים של בעלי חיים באתרי הטבע השונים בעיר, כשמאחורי כל אחד מהם – סיפור.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 16"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
"אחרי שכל החיים אני רודף אחרי חיות בטבע כמעט כל יום, ועם כל החוויות והרעיונות שמתבשלים לי בראש", כך כותב עמיר בקמפיין גיוס ההמונים (הדסטארט) שפתח לטובת מימון הספר", עכשיו, בגיל 16, זה הזמן שלי להוציא לעולם ספר.סיפורים מצחיקים, מרגשים, חולניים, מפתיעים ומוזרים (עם צילומים) שמטשטשים את הגבולות בין חיות ואנשים ובין מציאות לדמיון, על איך זה כשחיות בטבע הן חלק מהחיים. לצאת אליהן אי אפשר עכשיו, אבל אפשר לכתוב על זה, והרבה. נרקומן שהסתבך בצרות בגלל שפני סלע, עסק למכירת תמונות שהתחיל טוב ונגמר עם הרבה דם מול צביה וכמה ציפורים, דוכיפת ששלחה אותי לבית חולים עם מרפק שבור ונמלים שהצילו לי את החיים. חלומות, זוגיות, התאבדויות, אמונה, תאונות, בדידות, נקמה, רצח, אהבה. מה שבין החיות לאנשים, מכל זווית אפשרית".
עמיר, שכבר צילומיו מפארק הצבאים פורסמו בעבר באתר "כל העיר", מתעורר בשלוש בבוקר, כותב, שותה תה ויוצא לראות את החיות באתרי טבע בעיר. בגיל 15 הוא קיים תערוכה שמורכבת מצילומיו בתאטרון ירושלים. "זה היה טוב ויפה אבל הרגשתי שלא נתתי מספיק מעצמי. לכן התחלתי לכתוב את הספר", הוא מסביר, "בו אין ספק שיש מספיק מעצמי, אולי אפילו יותר מדי".
הצצה לצילומים ולסיפורים:
מתוך סיפור "הגאווה"
"לבית הקברות הצבאי הם היו מגיעים כל בוקר. היתרון הוא שקל יותר למצוא אותם ככה. […] מה לא עשיתי בשבילם? חיכיתי כל בוקר, עליתי על עצים, עברתי בתוך הלוויה של חייל כשאני מחזיק מצלמה ומשקפת כמו איזה אידיוט וההורים בוכים ותוקעים בי מבטים רצחניים. בשביל מי אעשה את זה אם לא בשביל השרקרקים?".
תמונת לסיפור "הגאווה" -שרקרקים בהר הרצל (צילום: ארז עמיר)
מתוך סיפור "נשמות טובות":
"הרועה הערבי ישב על הברכיים, התכופף והזדקף וקד קידות. התפלל בשביל עתיד טוב יותר, האמין שככה אלוהים יעזור לו. בעזרת אללה יהיה בסדר. ינשוף קטן ישב על עץ זית מולו והסתכל עליו מלמעלה בפרצוף מופתע. מהצד זה נראה מדהים, ממש סצנה מסרט. הרועה הזקן הודה לאלוהים על הפלא הזה, הוא הרגיש מבורך בסיטואציה הזאת".
תמונה לסיפור "נשמות טובות" – כוס החורבות בנחל כוס בגילה (צילום: ארז עמיר)
תמונת לסיפור 'טילים' – נחליאלי בגן הוורדים (צילום: ארז עמיר)
תמונת לסיפור 'יצחק עושה שלום' – גמל שלמה בהר הרצל (צילום: ארז עמיר)
תמונת לסיפור "משקיפים" – צבי במצפה נפתוח (צילום: ארז עמיר)
תמונה לסיפור "נציג של אלוהים" – שועלה בנחל זמרי (צילום: ארז עמיר)
"בגיוס ההמונים אני רוצה לשתף אתכם ביצירה וליצור עניין בספר כבר מעכשיו", אומר עמיר. "תתמכו עכשיו ועם הכסף שיצטבר נוכל להוציא לאור את הספר. כשתחלוף הקורונה, תיהנו ממנו לפני כולם וככה נוכל להפיץ אותו הלאה. רק עם גיוס מלא של הסכום זה יקרה, רק אתכם".
עזרו לארז עמיר להוציא לאור את הספר שלו – https://headstart.co.il/project/55765
"חיים בעיר", ארז עמיר
ארז עמיר (צילום: באדיבות ארז עמיר)
עג
מה עם הדם?
מיכל
ילד אלוף.. השתתפתי..בהצלחה!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
הקטע המתאר את הלוויה הצבאית מזעזע. הבחור אמנם מצלם נהדר, אבל כנראה שיש לו בעיה רגשית. אולי, לפני שיוציא את הספר, כדאי שהוריו יסבירו לו למה דבריו הם בעייתיים, זחוחים ומנותקים. לא צויין בכתבה באיזה תיכון הוא לומד, אבל סיכוי גבוה שמדובר בתיכון היוקרתי בירושלים, שכמעט אף אחד מבוגריו אינו משרת ביחידה קרבית
לילך
מקסים ומרגש ארז, נשמע שאתה אחלה בחור!
יניב
וואו , לא לכבד הלוויה בשביל צילום.
לילד יש בעיות רציניות
גרי קורן
ומה יקרה אם, לשם שינוי, לא תשלבו את המילה "גאווה" כבר בתמונה הראשונה בכתבה?
מה דעתכם?!
בן
ארז כותב יפה מאוד ויש לו מה למכור מבחינת אהבתו לבעלי חיים ,והוא לא עשה משהו נוראי בהלוויה צילם אז מה?זה לא נוגע לנפטר ,לא ביזה שום ערך אנושי לא רואה פה בעייה ;
רחל
מתחברת לתגובות של קודמי: בחור מוכשר אבל החוויה ההלוויה, עליה הוא מספר כחלק מסיפור של מסירות הנפש שלו לצילום הציפורים, בהחלט מזעזעת. אם יש לוויה, הייתי מצפה שיבין וישוב ביום אחר. לחשוב שזה בסדר ואולי אפילו מגניב, זה בהחלט בעייתי. חוסר הרגישות ממש קשה, דווקא משום שנשמע שהוא בחור שרגיש לבעלי החיים וליופי. לאן נעלמה הרגישות בלווית החייל???
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ואו איזה מוכשר! לא רואים דברים כאלה על יום. כיף לראות כזה כישרון מיוחד ויצירתיות נדירה. קראתי חלק מהתגובות ואני לא חושבת שהקטע שמתאר את הלוויה מזעזע. הוא לא מכיר את החייל אישית וכמו כל כתב צבאי או עיתונאי הוא פשוט מרוכז במטרה שלו. בואו נתרכז בכך של בחור יש עתיד בתור כתב וצלם מצליח וזה מה שחשוב. כיף לראות ולקרוא על ילד שבמקום לשבת כל היום במחשב בוחר לצלם דברים יפים
ארז עמיר
טוב, קראתי את התגובות ואני חייב לומר, לגבי הסיפור עם הלוויה, שבכוונה כתבתי תיאור מוגזם והאמת שזה רחוק ממה שקרה במציאות. הספר שלי הוא בהשראת החוויות שלי, לא תיאור מדויק. וזה פשוט רעיון שעלה לי כשהסתובבתי בהר הרצל. סה טו.
בספר אני מנסה להעביר הרגשות ותחושות, ולכן לפעמים מגזים בתיאורים ומתאר דברים שלא באמת קרו.
בכל מקרה, אני מצטער אם זה פגע במישהו.
ארז עמיר
ותודה למחמיאים 🙂
אני
טוב, קראתי את התגובה של ארז אמיר, ואני חייבת לומר, לגבי הסיפור עם הלוויה, שהבעיה היא לא אם הדברים אכן קרו או לא קרו. הבעיה היא עם החשיבה של הבחור. הוא לא באמת פגע במישהו, כי גם אם הסיפור אכן היה מתרחש ולא, כדבריו, מומצא, הקיום שלו חסר משמעות מבחינת המשפחה השכולה שקוברת את הבן החייל בזמן שהוא עסוק בלצלם שרקרקים. זה דבר שבחור בגיל שלו, לפני צבא, אמור להבין לבד. הסיפור הזה כל כך עצוב ומזעזע, כי זו מראה של החברה הישראלית. אותם אלו תמיד, יהיו אלו שקוברים את ילדיהם החיילים, אותם אלו תמיד, יהיו אלו שלא מתכננים כלל לשלוח את ילדיהם לצבא, ואותם אלו תמיד, יהיו אלו שהילדים שלהם מצלמים (או במסלול סלב כלשהו) …