דעה | מה שהיה, לא יהיה עוד – בספורט הירושלמי נערכים ליום שאחרי הקורונה

מדי בוקר ההלם מתעצם, כולנו מתקשים להבין איך חיינו התהפכו כך כהרף עין. משגרה עמוסה, צפויה ומסודרת אל הסידור או הסיגור, אם תרצו, החדש של חיינו. חרדה בריאותית, חרדה כלכלית, כל המשפחה סגורה יחד בבית. זהו מתכון מאוד מאתגר, בטח כשאנחנו נמצאים כפסע מתחילתו של השבוע הרביעי בצורת החיים החדשה הזו. מעל דפים אלו אנחנו מנסים להתרפק מדי שבוע על הספורט, שהיה בימים כתיקונם המפלט והתחביב העיקרי שלנו – והיום הכמיהה אליו הפכה לצינור החמצן שמתחזק את היום-יום הקשוח. הגעגוע כה גדול ורק במחשבה על חזרה למגרשים, מעוררת צורך אמיתי אפילו באלמנטים המבאסים של החוויה. הרי מי מאיתנו לא מתגעגע לחיפוש החנייה באיזור טדי והארנה? למחירים היקרים עד כאב במזנון? לדרכי הגישה הלא קיימות? אוף. רק תחזירו לנו את הספורט. אפילו ללא קהל ודרך הטלוויזיה, שעתיים בשבוע שבלי כל ספק יאפשרו לנו לשרוד את הסגר הקשוח ואת הבידוד החברתי בצורה אולטימטיבית. נקווה מעומק הלב שאחרי חול המועד בואכה חודש מאי, נראה כבר תזוזות בכיוון חזרה לחיים מהאספקט הספורטיבי. אמן.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אז מה נותר לנו בינתיים? להתגעגע והמון זה קודם כל. בנוסף יש להתמלא גאווה על מה שנעשה עד כה העונה בשלוש הקבוצות המקצועניות בספורט הירושלמי, לצד שעות של יוטיוב או בערוצי נוסטלגיה אחרים כדי להתענג על רגעים גדולים מן העבר, וברוך השם היו בשפע. זה מה שאנחנו, האוהדים בבית יכולים לעשות. לשמחתנו, בעוד אנחנו יושבים ונאנקים תחת הקושי העז של מציאות החיים הנוכחית, במועדוני הספורט של העיר חושבים טוב מאוד על היום שאחרי ונערכים אליו בשלל דרכים. בניגוד לערים אחרות ורבות בזירה הספורטיבית בישראל, בירושלים העזרה העירונית כמעט ולא קיימת. כלומר יש תמיכה, אך היא ברובה מתקזזת אל מול השימוש במתקנים דוגמת טדי והארנה. טוב נוהגים בעירייה שלא תומכים בספורט מקצועני באופן ישיר, טוב יותר היו עושים אם היו תומכים במחלקות הנוער ומסייעים באמת בהקמת מתקנים נוספים לטובת דור העתיד, ולא כמו במקרה מעורר הגיחוך של עמק הארזים, שעל המגרשים הנהדרים שם מתאמנים מאות מילדי מחלקת הנוער של קטמון, אך הם אינם יכולים לקיים את משחקי הליגה בשבתות מסיבות פוליטיות מקוממות.

למראית עין, בערים אחרות לקבוצות הספורט יותר נוח עם התמיכה העירונית, אבל תמיכה בסגנון נס ציונה וראשון לציון בכדורסל, חדרה, רמת השרון ועפולה בכדורגל יכולה גם להיות הרסנית. אם ראש העיר מתחלף או אם משבר כלכלי פוקד את העיר או המדינה, צינור החמצן פשוט ייקטע והמועדון יגווע. המציאות הכלכלית הירושלמית מאלצת את קבוצות הספורט לייצר את הקיום שלהן בעצמן. לפתח תשתיות ומגוון אפיקי הכנסה ותפעול, מה שבמידה רבה, דווקא בתקופה הקשה והמורכבת הזו, מעמיד אותם בעמדת עליונות יחסית על פני היריבות שבעת הזו פשוט קופאות נוכח הסיטואציה המשברית.

יהונתן כהן (צילום: אלבום פרטי)

בשל הקפאת האימונים והליגות, מיהרו הקבוצות הירושלמיות להגיב. קטמון היו הראשונים לפעול. תוך ימים ספורים מתחילת משבר הקורונה הוצאו השחקנים ואנשי הצוות לחל"ת, כשבהסכם ביניהם הובטח כי הפרשי השכר בין דמי האבטלה לחוזה המקורי יושלמו על ידי המועדון. שני הזרים המוכשרים והאיכותיים נשארו בארץ וממשיכים כרגיל, כי אותם לא ניתן להוציא לחופשה. חל"ת לשחקן זר משמעו שחרור. ואת זה קטמון כמובן לא יכולה להרשות לעצמה. באשר לדיל שנחתם עם יתר השחקנים – זו עסקה הוגנת מאין כמוה.

בצד השני של הכביש העירוני, גם בבית"ר נרשמה התגייסות מרשימה והתיישרות מעוררת התפעלות נוכח הסיטואציה. במימדים ובסכומים של יושבי בית וגן לא ניתן להחיל את השיטה הקטמונית, שהוצגה לעיל, ורק קיצוץ הגון בהסכמה יכול היה להוציא את בית"ר אל התקופה הזו עם ראש מורם ומבט אופטימי לעתיד. השבוע ראינו מה קרה לאלונה ברקת בהפועל באר שבע אחרי שלא הגיעה להסכמות עם השחקנים והודיעה על עזיבת המועדון, או מה קורה בהפועל ת"א שם מתקיימת מלחמת כל בכל בין הבעלים לשחקנים. בבית"ר חותמים מדי חודש על צ'קים לא פחות שמנים ממה שנחתמים בבאר שבע, ועדיין הסיפור התנהל אחרת לחלוטין. כל השחקנים ואנשי הצוות חתמו כמעט ללא היסוס על הסכמה לקיצוץ רוחבי לא קטן בכלל של כ-25 אחוזים מבלי לפגוע במשתכרים הנמוכים ועובדי המנהלה.

בכדורסל העסק קצת יותר מורכב, אבל גם שם הסיפור בשליטה מוחלטת. הסיכומים היעילים והמהירים הללו, מאפשרים בעצם לקבוצות הירושלמית להמשיך בהערכות ובהכנות ליום שאחרי. מחלקות המדיה השונות עובדות אפילו יותר מאשר בשגרה, כי זה הצינור לשמירה וטיפוח הקשר עם הקהל, ולצידם המנכ"לים והמנהלים המקצועיים בונים את ההערכות קדימה. רק אחרי המשבר נראה את זה, אבל כל מי שהעז לזלזל בעבודה הרצינית של אנשים כמו גיא הראל, מוני ברוש ויוסי בניון או אורי שרצקי ושי אהרון, בעיקר מעל דפים אלו, יבין באיזו עמדת יתרון יחסית נמצאות קבוצות הספורט הירושלמיות.

אז מה ממתין לנו ביום שאחרי? כמובן שעוד מוקדם לדעת, אבל קברניטי הספורט בעיר בטוחים שמה שהיה, לא יהיה עוד. התחושה השלטת היא שבשל משבר הקורונה העולם עובר מעיין ריסטארט שממנו הרבה מהאלמנטים שאפיינו את חיינו טרם המשבר ייכנסו לפרופורציה. משינוי דרמטי שכזה ירוויחו מי שהיו חזקים לפני, וידעו להניח תשתיות מפותחות מראש, כאלו שידעו להתמודד עם הירידה החדה הצפויה של תמיכות וספונסרים וידעו לפתות שחקנים איכותיים בזכות הבטחת תעסוקה ארוכת טווח, לצד השקעה וקצירת פירות משמעותית ממחלקות הנוער. למשל, אם לכולם היה ברור שכוכב הפועל כדורסל טיישון תומאס לא יישאר בעונה הבאה וישודרג ליורוליג, הרי שהיום גדולים הסיכויים שהוא יישאר באדום. כך גם ג'ייקובן בראון. בית"ר לא תשלם עוד סכומי עתק על שחקנים כפי שעשתה במקרה עלי מוחמד לדוגמא. כל מחירי השוק ירדו, ובמקביל במועדון ידעו לאתר את היהלומים הבאים בשלב מוקדם יותר. קטמון תזקק להתגייסות של הקהילה התומכת, ואל הספונסרים החיצוניים שלא מעולם העסקים (אופ"א, השגרירות האמריקאית) שהובאו בכישרון רב על ידי הועד המנהל. לצידם תהנה הקבוצה מפירות מחלקת הנוער וכך ליגת העל תשוב להיות יעד ריאלי ביותר. לכולם אין ספק שאת ההשלכות של המשבר הקיצוני העולם כולו וגם אנחנו נרגיש עוד חודשים ושנים קדימה, אבל לפחות בגזרה אחת אפשר להיות אופטימי. הספורט הירושלמי בידיים טובות, והם ידעו לספק לנו את מנת החמצן והגאווה שתרים אותנו – גם ביום שאחרי הקורונה.