סיפור לשבת: החיים של ירושלמית במרכז העיר

במוצאי שבת נמלטה חיה מדירתה הקטנה במרומי רחוב שמאי, ושוטטה כדרכה מזה שנים ברחוב המלך ג'ורג'. היא תמיד חששה מתשומת לב בלתי צפויה מצד גברים זרים, ולכן הלכה בלבוש צנוע שהסווה היטב את גופה החטוב. חיה היתה יפה מאוד גם בגיל 37, השתדלה לבקר פעמיים בשבוע במכון כושר וגם בספרייה העירונית ברחוב בצלאל. גם עתה, בשנת 2017, חיה ראתה ברחוב המלך ג'ורג' את מרכז העיר לכל דבר ועניין וכמעט שלא הגיעה לקניון מלחה. סרטים היא ראתה בעיקר בבית, או שהגיחה לביקור נדיר לבית הקולנוע בשכונת אבו-טור, שלא היה חשוף יתר על המידה לעיניים ביקורתיות של שכנים ומכרים. היא עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין קטן, כולם אהבו והעריכו אותה ואיש לא הטריד אותה, גם לא מינית. היא עצמה חיבבה מאוד את עורך הדין הצעיר יהושע הרדי, אבל הוא היה רציני ושקוע בעבודתו, מעולם לא החמיא לה או פנה אליה בנושא פרטי. חיה חלמה עליו לפעמים, גם בהקיץ, וכמה מהחלומות האלה לא היו עוברים את הצנזורה של הוריה המבוגרים. הם היו בטוחים שהיא בתולה תמה, אבל בזמן שירותה הצבאי היא בילתה עם גברים מבוגרים ממנה, נהנתה מחברתם ומהמגעים האסורים עימם.

• פרידה עצובה מרשות השידור
• ירושלים שנת 2017: כל המספרים
• החג הלבן: סיגל קליין פוגשת את קרן קדוש

כששבה לבית הוריה בקרית היובל לא הצליחה להסתגל למשמעת החמורה שהם כפו עליה. היא הצליחה לשכנע אותם לרכוש בשבילה את הדירה הקטנה בשמאי, וחשבה על לימודים באוניברסיטה. איכשהו זה לא הסתייע, המשפחה לא היתה עתירת אמצעים, ולבה של חיה לא נשבר. היא בעצם חששה מהאוניברסיטה, מהסטודנטים הצעירים ומלאי הביטחון ואפילו מהלימודים עצמם. חיה רצתה להיות עובדת סוציאלית אבל במהלך שנות ה־30 שלה קלטה, שהחלום הזה לא יתגשם. מקץ חמש שנים במשרד חיה חשה, שהיא ממש בת בית במקום, "חלק מהריהוט" כפי שלחשה באוזני חברתה מהתיכון מלי. אפילו אדישותו של עו"ד הרדי לא נראתה לה בדבר חריג. היא כבר ביררה שהרדי איננו נשוי, אבל שאר המידע עליו היה לוט בערפל. שאר העובדים במשרד היו נחמדים, מי יותר ומי פחות, אבל לאיש מהם לא היה את הניצוץ החייתי בעיניים, שייחד רק את הרדי. היא פגשה אותו פעם ברחוב, הזמינה אותו לקפה בדירתה אבל הוא ישב לידה בשקט, שתה בנימוס את הקפה שלו ואחר כך הלך. חיה נעלבה קצת, אבל הבינה שהרדי היה מופנם ממש כמוה. בשנה שחלפה מאז ביקורו חיה פלרטטה קצת עם כלכלן מהמשרד ממול, שהיה נשוי אבל נחמד מאוד. ההתרועעות הפכה עד מהרה לרומן סוער וחשאי מאוד, שהתנהל רק בביתה של חיה. היא לא חשה מושפלת או נועזת יתר על המידה. הוא היה זקוק לגופה והיא לבשרו הלוהט. לא היתה כאן אהבה אלא סתם תענוג צרוף, שהפיג קצת את בדידותה של חיה.

בשנה האחרונה נרשמה ללימודי העשרה באמנות בסינמה סיטי, התענגה על הלימודים והרחיבה קצת את המעגל החברתי שלה. אחד מעמיתיה בכיתה היה אלמן צעיר, חובש כיפה ונעים הליכות. עד מהרה החלו להיפגש, בעיקר בביתו, והיתה ביניהם הרמוניה שקטה שקנתה את לבה. לאלמן קראו עקיבא, לא השם הכי סקסי לאוזן חילונית כמו שלה, אבל היא התעלמה מכך. אשתו רחל מתה מסרטן, ולא היו להם ילדים. מלי החליטה שעקיבא הוא "פרויקט אידיאלי" בשביל חיה, אבל היא לא ראתה שום סיבה למהר. עקיבא חיבב אותה מאוד, וכיוון שלא היתה אשת איש לא ראה ביחסיו עימה שום חטא. חיה תמיד העדיפה את הסטאטוס קוו ושנאה שינויים. חברה הכלכלן השלים לגמרי עם הסיפור שלה עם עקיבא ואולי אפילו רווח לו במקצת.

רחוב יפו (צילום: אמיל סלמן)

חיה המשיכה לצאת למלך ג'ורג' בכל מוצאי שבת, בעיקר בקיץ. לקראת סוף היום הצללים התארכו והרחוב היה רגוע יותר ולוהט פחות. היא מעולם לא שיתפה את מחזריה בטיול הערב הזה שלה. השקיעה שלחה אור אדמדם אחרון לרחוב בן יהודה, והיא אהבה כל רגע. אפילו הסקס, שהתחבב עליה יותר ויותר, לא היה שווה ערך בעיניה לנסיגתו של היום מפני הערב במרכז העיר. היא רצתה לקנות לעצמה עגילים מזהב אבל המחיר הרתיע אותה. בבית קפה קטן ברחוב בן יהודה חיה ישבה כאילו בנחת, אבל מוחה עבד שעות נוספות. היא עשתה הערכת מצב נוגה למדי: העתיד לא הבטיח לה טובות. בעוד שלוש שנים ימלאו לה 40, ואולי תישאר ערירית עד הסוף. אשר לעקיבא החביב, היא פשוט לא אהבה אותו, ורק רחשה כלפיו חיבה קלילה. היא הבינה, כמו אימא שלה וחברתה מלי, שעקיבא הוא אופציה טובה בעבורה. רק חבל שעו"ד הרדי מעיר בגופה רעדה מוחשית של חושניות ואולי אפילו אהבה. לעומתו, היה עקיבא פרוזאי במקצת והכיפה לא הסתירה את שערו המקליש. מלי לא התפעלה במיוחד מחיבוטי הנפש של חיה. "לא מתאים לך לשחק את  הגיבורה של הרומן הרומנטי", אמרה, "את בסך הכול ירושלמית טיפוסית שלא צלחה עדיין את שנות ה־50". זה אולי נכון, חשבה חיה לעצמה אחרי שלגמה כבר את הקפה השני שלה. המלצר הצעיר מאוד התבונן בה בסקרנות אבל לא העז לפתוח בשיחה.

ביום ראשון בערב הפתיעה אותה מלי עם כרטיסים לנסיעת נופש בחופי הים התיכון. חמישה ימים בספינת פאר אמיתית, בתנאים של נוחות שלא תיאמן. ביום השני לנסיעה חיה מצאה את עצמה על סיפון כמעט ריק. מלצר איטלקי הביא לה קפה ולחמניות מתוקות, בחן היטב את גופה בביקיני השחור, ופנה לדרכו עם חיוך ענקי. מלי טרם הפציעה מחדרה, נראה שבילתה אותו עם הבחור האוסטרלי היפה שפגשה באותו ערב. למחרת גם מלי מצאה לה איזה איטלקי חמוד. זו היתה חופשה אידיאלית.
בנמל חיפה המתין להן אביה של מלי, ובדרך לעירנו שתיהן נרדמו. בביתה חיה לא הצליחה להירדם, ישבה לה במרפסת ביתה ולגמה קאמפרי שקנתה בעיר נמל קטנה באיטליה. הנוף העירוני החשוך למחצה של רחוב שמאי לא קסם לה הפעם. היא הציצה למטה, דמעות עמדו בעיניה והיא ריחמה קצת על עצמה. לקראת סוף הערב טלפן עקיבא, אבל חיה לא ענתה. אין לי כוח להסביר ואין לי כוח לשקר אמרה לעצמה, ואחר כך גם למלי. חברתה נטשה את פינת התועמלנים של עקיבא, והזמינה את עצמה לשתות עם חיה. ההשלמה עם המציאות שימחה את שתיהן במידה שווה, ובקיץ הבא ייסעו שוב לאירופה.