ברחוב בלפור 22, בכיכר אורד וינגייט בשכונת טלביה, ניצב ביתו של איש העסקים קונסטנטין סלמה, שנבנה בשנת 1935, וזכה בתקופה המנדטורית לכינוי "הארמון של סלמה". עד היום נחשב הבית לאחת הווילות המפוארות בירושלים, ומצדיק את ההוראה שנתן סלמה לאדריכל הצרפתי קארבו לוסיין, שתכנן אותו, "לבנות משכן שכמוהו לא נראה עדיין בארץ". סלמה שעשה הון עצום מעסקי נדל"ן ומאספקת ירקות ופירות לצבא הבריטי, לא חסך מכספו לבנות בית מפואר, שמכיל את מיטב השכלולים הטכנולוגים של אז וריהוט ופריטים מחומרים יקרים. האדריכל לוסיין תכנן את פנים הבית בסגנון האר-דקו, שרווח באותה תקופה באירופה והעניק לו חזות ייצוגית, מהודרת ומכובדת.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת9"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הווילה נבנתה כבניין סימטרי בן שלוש קומות. במרפסת הקדמית שלה משולבים עמודים מפוארים משיש, והיא מחופה באבן ירושלמית אדמדמה. הבניין מעוצב בקווים ישרים בסגנון הבינלאומי שרווח באותם הימים. המרפסת פונה לכיכר וינגייט המטופחת ולרחוב ז'בוטינסקי – וסביבה בנויים עוד שלושה בתי דירות, שאף אותם הקים סלמה לצרכי השכרה. הכניסה הראשית לווילה אינה מכיוון הכיכר, אלא מהצד הנסתר של הבניין – מרחוב בלפור. מעל לדלת המעוטרת מתנוססות האותיות CS, ראשי התיבות של בעל הבית, קונסטנטין סלמה.
וילה סלמה בשכונת טלביה (צילום: עזרא קטרי)
מדרגות הכניסה עשויים משיש אפור-שחור ובצדן מלתחה לנוחיות האורחים. הפרוזדור מוביל אל חדר כניסה מרכזי, שהוא למעשה אולם ייצוגי שגובהו 15 מטרים וסביבו נמצאות דלתות המובילות לשאר חדרי הבית. גרם מדרגות ומעלית פנימית מובילים אל קומת חדרי השינה. לצידו של אולם ההסבה המרכזי – נמצא בצידו האחד חדר אוכל מרווח וספון עץ ובצידו האחר – חדר אורחים אלגנטי. שני חדרים אלו בנויים בצורת מחומש. מעלית שירות נוספת מקשרת בין חדר האוכל למרתף בו נמצא מטבח מרווח – ובאמצעותה מועלה המזון לסועדים. המרתף כולל מחסן יין, חדר כביסה, דירת משרתים וחנייה לשתי מכוניות.
אולם הכניסה מרשים ביותר ובמרכזו מזרקה מתומנת משיש צבעוני. מגומחה בתקרה משתלשלת נברשת ענקית, שיוצרה על ידי חברת "פורשה" הגרמנית. סביב חלקו העליון של האולם ישנה גלריה פתוחה, המחברת בין חדרי השינה של הקומה הראשונה. חלק גדול מהריהוט השתמר, כך גם הטלפון משנות ה-30 של המאה הקודמת, המנגנונים לפתיחת התריסים, הדלתות המעוטרות, המעקה המסוגנן והרצפות משיש קאררה, ופרטי תאורה שהותקנו בימי מגורי משפחת סלמה. לכל אחד מחדרי השינה, צמוד חדר אמבטיה, העשוי שיש בגוונים לבנים ואפורים. קישוטי התקרה, ידיות הדלתות, המנורות וריהוט העץ – כולם עשויים בסגנון האר-דקו. הבית מוקף גינה רחבת ידיים, שנטועים בה עצי דקל, האופייניים לבנייה הערבית.
- לא נרשמתם להטבת שעת חניה חינם? הפסדתם פעמיים
- "הפקקים מטורפים" – הייאוש של תושבי מלחה
- ניצול מיני והחזקה בתנאי עבדות: שמו של מפעיל הכת האכזרית בירושלים הותר לפרסום
- בגובה 18 מטרים – קיר הטיפוס שיוקם בירושלים
- תוכנית העבודה לירושלים לשנת 2020: היקף של 1.8 מיליארד שקלים
- הבונוס של עובדי קריית הממשלה והכנסת
בפברואר 1948, ארבעה חודשים לפני עזיבת הבריטים וקום מדינת ישראל, עזבה משפחת סלמה את ירושלים והבית הושכר לקונסול הבלגי.
בפרוץ הקרבות בירושלים במאי 1948, בתי שכונת טלביה, שהתרוקנה מתושביה הערבים האמידים, הפכו לרכוש נטוש. חוק נכסי הנפקדים, שחל על מי שברח בזמן המלחמה למדינות אויב והפקיר רכושו, העביר את הבתים לידי האפוטרופוס על רכוש הנפקדים. קונסטנטין סלמה, החליט לתבוע בשנת 1981 את כל רכושו בארץ, בטענה כי לא ברח בגלל המלחמה, אלא עזב בתום לב – לפיכך אינו נחשב לנפקד. הערך של רכושו, כולל מגרשים ובתים גם מחוץ לירושלים, נאמד בעשרות מיליוני דולרים. לאחר משא ומתן ממושך הושגה פשרה – סלמה ויתר על רכושו בארץ, אך בעלותו על וילת מגוריו הוכרה. עם זאת נקבע כי תמורת ביטול מעמדו כנפקד, עליו למכור את ביתו למדינה תמורת 700 אלף דולרים.
וילה סלמה בשכונת טלביה (צילום: ד"ר אדם אקרמן)
סלמה נפטר בשנת 1999 בגיל 102 ועד היום הקונסול הבלגי מתגורר בבית. הבלגים מסרבים להכיר בבעלות המדינה על הבית, ולא כל שכן לשלם לה דמי שכירות. בטענה שזהו בית מגורים פרטי, הם מקשים מאד על ביקור ישראלים במקום.
ביום העצמאות הבלגי, ה-21.7, נפתחות הדלתות, אך רק לנציגי הסגל הדיפלומטי ולמוזמנים נבחרים. בשאר ימות השנה אישור כניסה לווילה ניתן לעיתים רחוקות בלבד, וזאת לאדריכלים ולכתבים – ואלו מאשרים כי הפאר הפנימי של הבניין, תואם את יופיו החיצוני.
ד"ר אקרמן הוא מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים", "ירושלים המסתורית – 99 אתרים חבויים".
חזי ליברמן
ויקיפדיה: בתום מהלכים משפטיים סבוכים הגיעו הצדדים להסכמה, והקונסול הבלגי נאלץ להסכים להישארותו בווילה בתמורה לתשלום שכירות.