כלל אחד ברור וידוע לכל חובבי הליגה הלאומית באשר הם – כל קבוצה יכולה לנצח כל יריבה ובכל אצטדיון. כן, גם זו מהתחתית את קבוצת הצמרת, אז בוודאי שאף אחד לא נופל מהכיסא כשקבוצת צמרת מנצחת בביתה של קבוצת צמרת אחרת.
ובמילים אחרות, ההפסד של הפועל קטמון להפועל כפר קאסם אמנם לא היה צפוי מראש אבל הוא גם לא הפתעה גמורה, כי אין באמת פערים משמעותיים בין מרבית קבוצות הלאומית.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
מה שיכול להוות בעיה בהפסד הזה של קטמון בשישי שעבר זה החזרה הלא טובה מהפגרה ובעיקר את הנרפות וחוסר היכולת (ואפילו הניסיון) להרוג את המשחק בשלב מוקדם. קטמון עלתה ליתרון מוקדם יחסית (בדקה ה-20) אבל במקום לחפש את השני כדי לסגור את המשחק ולהיות רגועים, הלכה קטמון לאחור במטרה לשמור על שער היתרון. חבל, כי לקטמון יש קבוצה סופר מוכשרת וחלק קדמי מצוין, ואם שחקניו של זיו אריה היו מעזים יותר – קטמון יכולה היתה להגדיל את היתרון בקלות.
כשאני מסתכל על הסגל של קטמון, אני לא יכול שלא להתרשם מהתמהיל הנהדר של שחקני בית, שחקנים צעירים ושחקני רכש במינון הנכון. תלכיד שחקנים משובח שלא מחפש לעשות כותרות, כזה שמחפש את ההצלחה הקבוצתית והאישית ובכלל נראה שיש בקטמון חדר הלבשה מגובש ובריא.
הבעיה שהאובר נחמדות הזה לפעמים מגיעה למגרש, והחבורה של זיו אריה חייבת להעז יותר, להאמין בעצמה יותר ולשחק כמו קבוצת צמרת שראויה לכך, כי הכישרון שיש בקטמון הוא לא מבוטל ואין סיבה שקבוצת האוהדים לא תרוץ בצמרת עד סוף השנה.
התחושה היא שקטמון מסתפקת במה שיש וחבל שכך. לא צריך להיות שחצן, יהיר ודורסני כדי לשחק כדורגל יותר הרפתקני והתקפי, בטח במשחק ביתי מול קהל האוהדים הביתי.
נועם שרפלר (צילום: פרטי)
ההססנות הזאת הביאה בסופו של דבר להפסד מול יריבה שאמנם חזקה, אבל לא כזו שבקטמון לא יכולים להוציא שלוש נקודות ביתיות חשובות בדרך במסגרת מאבקי הצמרת.
המשימה של הצוות המקצועי של קטמון היא לשנות את המצב הזה. להפוך את הסגל הזה ליותר רע ואגרסיבי, לקבוצה שלא מפסיקה להאמין ולא מוותרת לעצמה. לקטמון אסור להתרגש יותר מדי מההפסד הזה ולבטח שאסור לקבוצה להשתגע כעת ולהסתער על רכש בחלון ההעברות של ינואר. במועדון צריכים להמשיך ולהאמין במה שנעשה בקבוצה מאז תחילת העונה.
נקודה אחרת שקשורה להפסד ומרגיש לי שחשוב להתעכב עליה היא המנהג שבו שחקני הקבוצה והצוות המקצועי מגיעים להודות לקהל האוהדים במחציות ובסיום המשחקים וזאת ללא קשר לאירועים ולתוצאה על כר הדשא.
זה נחמד ונותן תחושת כבוד לאוהדים, אבל השחקנים הם לא רובוטים. הם אנשים עם רגשות ואמוציות ולא תמיד יש עצבים להיות נחמד בסיום משחק שמסתיים בהפסד. כשזה לא בא מהלב זה נראה רובוטי ולא מחובר לכלום. זה תופס, אגב, גם לצד השני – של האוהדים. מי אמר שצריך למחוא כפיים לשחקנים גם אחרי משחקים חלשים והפסדים? האם יקרה משהו אם האוהדים יביעו מחאה על יכולת לא טובה? אני בטוח שלא.
באופן כללי זה נראה שחלק מהשחקנים מובכים מהסיטואציה הזו, רואים להם על הפנים שהם מגיעים להודות לשחקנים כי הם מרגישים מחויבים ולא כי הם רוצים.
אוהד אוהב עם לב
כתב בלי חזון שלא מבין ולא מחובר לרוח המועדון. יש ערך עצום להודות לקהל אחרי משחקים ולקהל להודות לשחקנים גם אחרי הפסדים. תרבות של מועדון יותר חשובה מתסכול ריגעי אחרי הפסד. זה היופי של המועדון הזה. לע מתפשרים על ערכי ליבה בשם האותנטיות.
לא חשובה התוצאה כולם מודים לכולם על העידוד ועל המאמץ גם אם הפעם לע הלך… בדיוק אחרי הפסדים זה הרגע להשאר מחוברים לערכים, לתרבות של המועדון שמבוסס אל נתינה, שיוויון ואהבה לקהילה.
לא רק שאתנ מבין מעט מאוד בכדור רגל אתה לא מבין כלום איך בונים מועדון אוהדים אוטנתי.