"מעמודי התווך של הדסה" – פרידה עצובה מאתי בן יעקב ז"ל האחות הראשית המיתולוגית

אבל כבד ירד השבוע על הדסה בעקבות מותה הפתאומי של אסתר (אתי) בן יעקב ז"ל, האחות המיתולוגית של המרכז הרפואי. בן יעקב ז"ל, בת 74 במותה, הלכה לעולמה לאחר שלקתה בלבה – משפחתה מצאה אותה בביתה בגבעה הצרפתית ביום שבת ללא רוח חיים. היא הותירה אחריה משפחה – אחותה נירה ברדיצ'סקי ואחיינים.

בן יעקב ז"ל גידלה דורות של אחיות, אחים, רופאים ורופאות ופרמדיקים – כולם וכולן עברו דרכה. היא החלה לעבוד במחלקה לרפואה דחופה בהדסה מ-1968, והתמנתה לאחות ראשית ב-1979. בשנת 1991 היא הקימה בהדסה יחד עם פרופ' אבי ריבקינד את מערך הטראומה הראשון בישראל – שבו טופלו הנפגעים הקשים ביותר, פצועי פיגועים, אסונות ותאונות הדרכים הקשות. בן יעקב ז"ל פרשה מעבודתה בהדסה לפני כעשור, אך דרך עבודתה המקצועית והנהלים שהנחילה טבועים בהדסה.

"מדובר באגדה ושמה אתי בן יעקב", כך מספר השבוע פרופ' אבי ריבקינד, שלדבריו הוא הכיר אותה לראשונה עוד כשהיה סטודנט בהדסה. "היא היתה אחות ראשית במיון כשאני הייתי סטודנט. ולימים היא היתה מעמודי התווך של הדסה. אני גדלתי איתה, והיא גידלה אותי", הוא מתאר.

פרופ' ריבקינד מספר כי "כששאלו 'איזו אתי?' התשובה היתה 'אתי טראומה'. כשהוקם מערך הטראומה, למרות ההתנגדות שהיתה למהלך – משרי הבריאות ועד גורמים רבים, היה צוות שהתגייס להקימו. אתי היתה שם. היה לה חלק נכבד בקביעת הנהלים, בתחזוקה של המקום. הטראומה היתה מצוחצחת, מבריקה, כאילו שלא לפני רגע טופלו במקום פצועים מדממים. הטראומה ספגה דם, יזע ודמעות, אבל המקום היה מצוחצח, עד היום זה ככה, בזכות הנהלים של אתי. היא יצרה את הרוח של סיירת המטכ"ל בהדסה. יחידה במינה. זה באמת היה לעשות יש מאין. היא היתה דואגת למשפחות ולאחיות, העבירה אלפי קורסים לאחיות, זה בער בה. אכפתיות ממדרגה ראשונה, דוגמא ומופת, היא גידלה דורות של אנשי ונשות רפואה – אחיות, אחים, רופאים, רופאות. כולם עברו אצל אתי. כל בנות השירות הלאומי שהגיעו לאתי בסוף הפכו לרופאות, לאחיות ולמעשה עסקו במקצועות הרפואה. אתי דחפה אותן והמריצה אותן. היא היתה מגנט. והיו לה חושים קליניים. אם היא היתה מטלפנת אלי ואומרת לי שהמטופל לא נראה לה טוב, חבל על הזמן. הבנתי שיש בעיה. הבנתי שאני צריך לבוא מהר".

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

בן יעקב ז"ל בעת חניכת מערך הטראומה בהדסה עין כרם יחד עם פרופ' אבי ריבקינד ונשיאת הדסה ב-1991 (צילום: באדיבות הדסה)

"עבורי אתי היתה דמות מופת", מספרת ל"כל העיר" אביטל ליפשיץ, אחות בשערי צדק בטיפול נמרץ לב חזה, שעבדה בתחילת דרכה תחת בן יעקב ז"ל. "היא היתה הכל בשבילי. דמות של אחות אמיתית. אחד הדברים שתמיד אני אומרת עליה שמעבר למקצועיות – היא לא ויתרה לאף אחד, ובמיוחד לעצמה, על כלום. היא היתה מאוד חמה ושמה לב לכל מה שקורה מסביב. במקרים מאוד קשים שהיו לנו היא היתה מדברת עם המטופלים או עם בני המשפחה, מחבקת את מי שצריך. זה משהו שלמדתי ממנה".

כפי שכתבה ליפשיץ על בן יעקב בפורום לרפואה: "היא הצליחה להיות האדם שהכי פחדתי ממנו בתחילת דרכי במד״א, והפכה להיות האדם שממנו למדתי הכי הרבה. אתי גידלה דורות של פראמדיקים, השקיעה את הנשמה בכל חניך של קורס שהגיע אליה, כאילו הוא היה הראשון שהיא פוגשת. אתי היתה זו ששמה לב כשמתנדב נוער היה צריך חיבוק, כשחובשת היתה צריכה כוס מים, כשפראמדיק היה צריך לדבר, כשמתנדבת היתה צריכה להיכנס רגע לחדר אחר ולשבת בשקט. גם כשהיה את המקרה הכי סוער, היא הצליחה לתת את תשומת הלב הזאת לאנשים שמסביב, אם לא תוך כדי אז מיד אחרי. ובקטע הזה היא לגמרי הקדימה את זמנה".

אתי בן יעקב ז"ל, בעת תרגיל רפואי שנערך לפני כעשור (צילום: אביטל ליפשיץ)

חברת ילדות של בן יעקב ז"ל היא תמי רווה-האוזנר, יו"ר הדירקטוריון של חברת החדשות 12. "אני חברה של אתי מגיל 5-4", היא מספרת השבוע ל"כל העיר", "שתינו התגוררנו במרכז ירושלים, הלכנו יחד לגן ואחר כך למדנו בגמנסיה העברית. הסתובבנו הרבה בהצגות היומיות בבתי הקולנוע במרכז העיר, הכרנו את כל הסרטים של אלפרד היצ'קוק. היינו מטפסות על עדן החלון של הבית שלנו וזורקות על העוברים והשבים שקיות של מים. ילדות אמיתית ומאוד שמחה ומאושרת היתה לנו".

רווה-האוזנר מספרת כי בזמן מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, בן יעקב ז"ל טיפלה במסגרת תפקידה בפצועים הקשים. "עד היום היו פוגשים אותה אנשים ומזכירים לה שכשהיא טיפלה בהם זה היה כמו שמלאך טיפל בהם. היא היתה מלטפת אותם ומרגישה את הכאב שלהם. עם השנים היא הפכה להיות כמו בת משפחה אצל חלק גדול מהפצועים, היו מזמינים אותה לבר מצוות ולחתונות".

"עבורי היא היתה חברה טובה, היינו משוחחות פעם ביום", מוסיפה רווה-האוזנר. "האחיינים שלה והבנות שלי היו המשפחה שלה. היא נכחה בהדסה בכל הלידות של הבנות שלי והיתה אישה מאוד יצירתית – היא היתה תופרת ומלבישה את הבנות שלי בתחפושות לפורים".

רווה-האוזנר מספרת כי היא נפגשה עם בן יעקב ז"ל ביום שישי שעבר, יום לפני פטירתה. "נסעתי לביתה והבאתי לה מוצרי קוסמטיקה מלונדון, והיא אמרה לי, כהרגלה, 'תקשיבי, זה מה שאני משתמשת, את השאר תתני למי שאת רוצה'. תמיד היה לה את האחרים באג'נדה שלה. היא לא היתה אגואיסטית, תמיד חשבה על האחר, ולא היתה מתנשאת. עצוב וכואב לי שהיא איננה, אבל אני מאוד מקווה שהיא לא סבלה. אני אזכור ממנה את הלב הענק שלה ואת היכולת שלה לאבחן את האבחנות הרפואיות שלה, הנתינה שלה באמת היתה משהו יוצאת דופן".

חברות ילדות. אתי בן יעקב ותמי רווה-האוזנר (צילום: מתוך דף הפייסבוק של תמי רווה-האוזנר)

"אתי בן יעקב, אחות ומייסדת, מאבני הדרך של המרכז הרפואי בעין כרם", כך ספדו השבוע בהדסה לבן יעקב ז"ל. "אתי שימשה במשך 16 שנים אחות ראשית של חדר המיון ובשנת 1991 נקראה אל הדגל, וחברה לצוות הקמת יחידת הטראומה הראשונה בישראל – בהדסה עין כרם. אתי היתה מוכרת לכולם ואהובה על רבים בתוך ומחוץ לבית החולים בשל אופייה הייחודי, ששילב מסירות וחמלה כלפי אלפי מטופלים ובני משפחותיהם, יחד עם מקצועיות בלתי מתפשרת אשר הייתה תמיד נר לרגליה. במהלך שנות פועלה בהדסה, הקימה קורסים מקצועיים לאחי ואחיות הטראומה ואף הדריכה בעצמה רופאים, אחיות, חובשים ופרמדיקים וניהלה את היחידה ביד רמה תוך שהיא משמשת דוגמא ומופת. כולנו מרכינים ראש עם לכתה. יהי זכרה ברוך".