אם נפרק את הסגל של בית"ר לגורמים נקבל משוואה עם 2 נעלמים. דווקא הנעלמים הם אלה שבולטים לכל עין – חלוץ מטרה ובלם איכותי. אך בכדי שתבינו את המשוואה בשלמותה, אצלול לעומקה.
אנטואן קונטה הוא המגן הטוב בליגה – בפער; עלי מוחמד לדעת רבים הוא אחד הקשרים הטובים ביותר שנחתו כאן בעשור האחרון; ליווי גארסיה הוא דריבליסט אדיר; פרדי פלומיין שחקן איכותי מאוד וכוכב כדורגל; מיכאל אוחנה (שנפצע לצערנו) הוא אחד הכישרונות הכי גדולים שצמחו בישראל בשנים האחרונות; וגדי קינדה הוא אגדה בקנה מידה ישראלי.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הכל טוב ויפה, ונכון – אבל חברים, קבוצה שרוצה להצליח ואף שואפת ללכת עד הסוף, לא צריכה אוסף של כוכבים – היא צריכה כוכבים לאוסף. יחי ההבדל הקטן, שהוא כל כך גדול ומכריע.
ברגע שהשלד של הקבוצה יהיה יציב, חזק, מגובש ותומך אחד בשני, רק לאחר מכן ניצוצות של כוכבים רשאים לנצנץ, ולא ההיפך.
כשהתיאום בין גארסיה וקונטה על קו ימין יהיה עיוור – זה שלד חזק; שהתנועה והמסירות של קינדה ומוחמד בקישור ידברו באותה שפה – זה שלד יציב; שפלומיין וגארסיה ישחקו ביחד (ולא כל אחד בקו שלו) ויפרגנו ויזינו אחד את השני – זה שלד מגובש; שאוחנה או טל בן חיים, או כל אחד אחר נפצע, אז שחקנים אחרים לא יראו את זה בצורה של "יש" עכשיו אני אשחק במקום, הם יראו את זה כמכה גדולה לקבוצה אבל עכשיו אני כאן לתת את הדם שלי בשביל וכדי לכפר על חסרונו – זה שלד שתומך אחד בשני.
זה השוני בין אוסף של שחקנים טובים שיוביל את בית"ר לעונה סבירה, שאולי תסתיים בפלייאוף עליון, לבין קבוצה של שחקנים מחוברים שיובילו את בית"ר לכרטיס לאירופה, ואפילו בימים ורודים למאבק על התואר. זה בראש ובראשונה תפקידו של רוני לוי העונה, לפני כל מערך וטקטיקה.
ליאור אליאב (צילום: פרטי)
ונתעכב קצת על הקיצוני שהגיע מקרית שמונה. הטרינידדי בן ה-22 פתח את העונה בצורה אנמית וחסרת מספרים, דריבלים מסורבלים, כניסות עם הראש בקיר ומעל הכל לא ראו שם את החיבור לשאר החברים. ואז, לפני 2 מחזורים, לאחר ההוצאה של פלומיין מההרכב, שהתבררה כהחלטה אמיצה ומבורכת של האיש על הקווים, גארסיה כאילו קיבל את המקום להראות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, וזה לשחק כדורגל. פתאום הביטחון חזר לו, הרגליים קלילות וזריזות יותר, האמונה של השחקנים לידו בהחלט נוטה לצד שבו הוא נמצא, כל זה מחזיר אותנו לכתוב בהתחלה – קבוצה, לא כוכבים בודדים. דרך אגב, בחמשת המחזורים הראשונים ביחד בהרכב כל אחד מהקיצוניים לא כבש ובישל ולו שער אחד – ב-2 המחזורים האחרונים, בהם פלומיין לא שותף, מאזנו של גארסיה כבר עומד על שער ובישול.
מעבר לכך בכל קבוצה מצליחה חייב להיות לפחות "פועל שחור" אחד, זה שעושה הכל על המגרש. אז רוני לוי לדעתי מצא את הנוסחה לכך עם תמיר עדי. הוא ללא ספק איש מרכזי מאוד במערך שמחבר אותו וגורם לשחקנים שלידו להיות טובים יותר.
ואסיים עם המשוואה שאיתה פתחתי – אם עד ינואר השלד הצהוב יתחזק והשחקנים יתחברו כפי שזה נראה, חלוץ מטרה + בלם איכותי נוסף = מאבק על כל התארים. זה הפתרון שלי לכבוד השבת.
מני כהן
כתיבה מדויקת